<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ה:</h2>
שליח המביא גט לאשה או שיחרור לעבד ממקום למקום ואין בזה [ה]מקום עדים שמכירין חתימת ידי עדים החתומים על הגט צריך השליח ליתן לה הגט בפני שני עדים ויאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם והוי הגט מקויים דאי אתו בעל תו ומערער לפוסלו לא מצי כדאמרינן [ו':] ואי עבדת אהנית מאי אי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן בגט שיחרור. וכן האשה שהלך בעלה למדינת הים והלכה אחריו והביאה גיטה צריכה [לומר] בפני נכתב ובפני נחתם, אבל הבעל המביא גט שכתב במדינת הים ונותנו כאן לאשתו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואפילו נכתב ונחתם במקום שאשה שם ושלחו לה הבעל על ידי שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. והשליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אין צריך לעמוד על הסופר שיכתבנו בפניו אלא אפילו לא ראהו כותב אלא ששמע שבעל אמר לסופר תקן הקלף ותקן הקולמס וכתוב גט לאשתי או ששמע קול הקלף והקולמוס כשהיה הסופר כותבו [ו'.] דיו אבל חתומי ודאי צריך למיחזי. ואם נתנו השליח לאשה ולא אמר לה בפני שנים בפני נכתב ונחתם יטלנו הימנה אפילו ניסת ויחזור ויתננה לה בפני שנים [ויאמר] בפני נכתב ובפני נחתם. ואם השליח נשתתק בעת שנתנו לה יתקיים הגט בחותמיו שיעידו או הם או אחרים על חתימתן ויקיימוהו ב"ד ותו לא מצי בעל לערער.
<h2>דף ז.</h2>
בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים שהיו רגילים לעשות עטרה לחתנים ואסמכו אקרא הסר המצנפת והרם עטרה כל זמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם חתנים אין מצנפת בראש כ"ג אין עטרה בראש חתנים, אבל לכלות שרי דדומיא דכ"ג נאסר דהיינו גברי ולא נשי.
אם שלמים (הן) וכן רבים. פסוק הוא [נחום א'], והכי פירושו אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהן צדקה וכ"ש שהן מרובים. וכן נגוזו ועבר, תנא דבי ר' ישמעאל כל הגוזז מנכסיו ועושה מהן צדקה ניצל מדינה של גיהנם, משל לשתי רחילות שעוברות בנהר אחת גזוזה ואחת אינה גזוזה גזוזה עוברת ושאינה גזוזה אינה עוברת. ועניתיך לא אענך עוד, אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה ושוב אין מראין לו סימני עניות.
<h2>דף ח:</h2>
עבד שהביא [גיטו] וכתב בו עצמך ונכסיי קנויין לך ואפילו כתב בו כל נכסיי ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, עצמו קנה בקיומו מידי דהוי אגט אשה שהיא עצמה מקיימה גיטה באמירתה בפני נכתב ובפני נחתם, נכסים לא קנה בקיומו אלא בקיום עידי חתימה כדין קיום שטרא דעלמא דבעינן תרי. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסים נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן, כבר פרשתי בזה הספר [בסי' פ"ד] פירוש מבואר.
<h2>דף ט.</h2>
באילו דרכים שוו גיטי נשים ושחרורי עבדים, למוליך ומביא, וכל השטר[ות] שיש עליהם עדים כותים פסולים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שכשרין, וכל שטרי מכר העולים בערכאות של גוים וחותמיהן גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שפסולים, והאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה [תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה], ותרווייהו בעי כתיבה לשמה. ועדים [י"א:] החתומים על הגט בזמן הזה ושמותן כשמות גוים כשרים מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות גוים.
<h2>דף יא:</h2>
האומר לשליח תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי תן כזכי דמי, אם רצה לחזור באשה וליטול הגט מידו חוזר דחוב הוא לה שמפסיד מזונותי' ואין חבין לאדם שלא בפניו, ואינו חוזר בעבד דאין מפסידו כלום שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך וזכות הוא שיוצא לחירות [ו]זכין לאדם שלא בפניו. אע"ג דאמר רב [י"ב:] המקדיש יד עבדו אותו העבד עושה ואוכל דש"מ דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, האמר ר' יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו דש"מ דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף יג.</h2>
תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה, אם בריא הוא כשאמר כגון דאמר מנה לי בידך תנהו במעמד שלשתן דקנה, ואם שכיב מרע הוא (בין אמר תנו מנה לפלוני) בין אמר תנו מנה זה בין אמר תנו מנה לפלוני סתם נותנין ולמנה קבור לא חיישינן, ומנה לי בידך בין מלוה בין פיקדון תנו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ושויוה רבנן כהילכתא (דלאו) [בלא] טעמא.
<h2>דף יד.</h2>
והא דאמר תנהו לפלוני קנה לא שנא מתנה מרובה ול"ש מועטת כי הא דאמר רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי(ה) גבך יהיבנה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא מצינא למיהדר ביה דברים הללו לא ניתנו לחזרה. וכל קנין בטעות חוזר, כדאמרי' הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מיניהו ואמרו ליה יהבינהו למרי ארעא באפי מרי ארעא וקני מיניה לסוף אזל [עבד] חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש גביה ולא מידי, אתא לקמיה דרב נחמן א"ל ר"נ מה אעבוד לך חדא דא"ר הונא אמר רב במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו (מיניה) [מינך], אמר ליה רבא מי קאמר לו לא יהיבנה דליכא גבאי קאמר א"כ קנין בטעות הוא חוזר.
הוליך מנה לפלוני שאני חייב לו הוליך מנה לפלוני פיקדון שיש לו בידי חייב המשלח באחריות המלוה והפיקדון עד שתגיע ליד המלוה והמפקיד שאם נאבדו נאבדו לו למשלח, ואם בא לחזור בו המשלח ולומר לשליח תחזירנו לי אינו חוזר שכבר זכה בו השליח לצורך המלוה והמפקיד ואם היה השליח מחזירו הי' חייב לשלמו למלוה ולמפקיד, והוא אם תבעו המלוה או המפקיד לזה המשלח את שלהן וכפר דניחא להו למלוה או למפקיד דנפיק מידי דמשלח, אבל לא כפר לא ניחא ליה דנפק מתותי ידיה דנפקד אם בא המשלח לחזור חוזר דאין רצונו שיהא פיקדון ביד אחר. רב ששת הוה ליה אשרתא דסרבלי במחוזא א"ל לרב יוסף בר חמא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי (אזא) [אזל] יהבי ליה אמרו לו לקני ממך שיהו באחריות אם יאנסו בדרך א"ל אין, דחה אותם עד שנשמט מהם ולא הקנה להם, כי אתא לרב ששת א"ל שפיר עבדת שלא הקנת ולא שוית נפשך עבד לוה.
<h2>דף יד:</h2>
הוליך מנה לפלוני מתנה [י"ד:] אע"ג דהוליך כזכי דמי אם בא לחזור חוזר דדילמא לא מקבל לה מיניה וחובה הוא לו דשונא מתנות יחיה. אם לא חזר בו והלך השליח וביקשו ולא מצאו שמת המקבל, אם מתנת בריא הוא יחזרו למשלח דגבי מתנה הולך לאו כזכי דמי דאמר אביי [ל"ב:] נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפ"מ להולך לאו כזכי דמי דאע"ג דאמר רב לענין ממונא הולך כזכי ספק ממונא לקולא אבל גבי איסורא מודה רב דלאו כזכי דספק איסורא לחומרא ואע"ג דספק ממונא לקולא אמר אביי דלגבי מתנה לאו כזכו דמי, ואם שכיב מרע [הוא] מצוה לקיים דברי המת וינתנו ליורשים מי שנשתלחו לו. ואם איתיה למקבל בשעת מתן מעות לשליח זכה המקבל ויתנינו ליורשיו ואי ליתיה שמא לא זכה המקבל ויחזרו למשלח, ואם במתנת בריא היה ומת (מקבל בחיי נותן ואם מת) נותן בחיי מקבל ואח"כ מת המקבל יתנינו ליורשיו. וסוגיא דשמעתא הכי איתא דגבי מלוה ופיקדון הולך כזכי דמי וגבי מתנה לאו כזכי דמי.
<h2>דף טו:</h2>
שנים שנטלו ידיהם מרביעית הלוג של מים הויא נטילה, דתנן נוטלין לידים מרביעית לאחד אפילו לשנים. ואם אדם נוטל ידו אחת ואח"כ נוטל יד שניה הויא נטילה, דתנן הנוטל ידו אחת מכלי ואחת בשטיפה ידיו טהורים. ונטילת ידים דחולין עד לפרק ואם נטל חצי הפרק ואח"כ חצי [השני] אין ידיו טהורין לחצאין, ואי איכא על חצי הראש[ון] טופח ע"מ להטפיח בנוטלו השני, מיפשוט מיהא דתנן טופח להטפיח חיבור ונדחה הפישוט, וכיון דנדחה נראה לי דעבדינן לחומרא וצריך נטילה אע"ג דנטילת ידים מדרבנן דהא אחמירו בה רבנן ואמרי [סוטה ד':] כל המזלזל בנטילת ידים כו'.
<h2>דף יח.</h2>
ואין מוציאין מבעל פירות ניכסי מלוג שאכל [י"ז:] אלא משעת נתינת הגט, אבל ג' חדשים שצריכה להמתין קודם שתתארס לאחר מונין משעת כתיבת הגט אפילו לא הגיע גט לידה עד לאחר ג' חדשים מותרת מיד. וגט שנכתב בלילה ונחתם ביום למחרתו כשר שהרי כתיבה וחתימה ביום אחד, נכתב ביום ונחתם בלילה אחר היום פסול שאין כתיבה וחתימה ביום אחד. אבל כתובה כמעשה ב"ד דמיא ונכתבת ביום ונחתמת בלילה, ועוד דהא עסוקין כל היום בעינין הכתובה והנשואין ותניא א"ר אלעזר בר צדוק לא שנו דגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין ולא הספיקו לכותבו עד הלילה וחתמוהו בלילה כשר. להכי נהגינן שלא לכתוב שריר וקיים עד שעת חתימה כדי שתהא עסק ענין כתיבת הכתובה עד שעת חתימה שאם תתחתם בלילה כשירה, ועוד שאם תמצא בה דילוג תיבה או שתים שיתלוה ביני חטי ויקימוה לפני שריר וקיים.
<h2>דף יח:</h2>
אמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב במעמד כולם וכולם חותמין השנים הם עדים והשאר משום תנאי ואם חתמו השנים ביום הכתיבה והשאר לאחר זמן כשר, ואם נמצא אחד מן העשרה קרוב או פסול או שלא היו באותו עשרה כי אם שנים כשרים והכשירין חתמו בראש כשר ואם חתמו בסוף פסול דאתו לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא.
<h2>דף יט.</h2>
המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, דיו ע"ג דיו סיקרא ע"ג סיקרא פטור, סיקרא ע"ג דיו אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור מקלקל הוא. בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן עדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להן בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב אמר והלא לימדתני רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין ומחמירין לענין שבת לומר שהוא כתב נעשה מעשה להקל לענין גט לומר שהוא כתב, אלא כן הלכה עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר חלק וקורין מה שבגט לפני העדים וממלאין העדים שאין יודעין לחתום את הקרעין דיו, וכן בשחרור עבדים ושאר שטרות קורין לפניהם, אבל אין מקרעין להן אבל אם יודעין לחתום חותמים ואם לאו אין חותמין. ובתרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייא ואי בתר דקרוייה עייליה לידיה ואפקיה ויהבי לה ונטלתה וזרקתה לאור וחזר הוא ואמר שטר פסים היה מגורשת ולאו כל כמיניה לאסרה.
<h2>דף כג.</h2>
אין העבד נעשה שליח לקבל גיטה לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין, וה"ה להולכה. והעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו, אבל שפחה מקבלת גט לעוברה מיד רבה דהוה ליה כמשחרר חצייה.
<h2>דף כה.</h2>
נ"ל דאע"ג דאמרי' בפ' כל הגט [כ"ה.] דר' יהודה ור' שמעון סברי יש ברירה ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים, כיון דר' יוחנן קאי כמ"ד אין ברירה דא"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזיר זה לזה ביובל דאין ברירה דלכל חד וחד מטא חלק ירושתו, ואמר נמי בפ' כל הגט דאפי' אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש וגירש בו אינו פוסל דל"ה גט כלל משום דאין ברירה [שלא] לשמה נכתב, וגם בעירובין [ל"ו:] אמרי' וכבר בא חכם דאי לא בא אין ברירה, וגם כי בעא רב אושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזה (שתרצה) [שתצא] בפתח תחילה ופשט ליה אין ברירה דהכי הלכתא אין ברירה.
<h2>דף כו.</h2>
סופר הכותב טופסי גיטין שיהא מזומן לצריך, צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם, שיהא נכתב התורף שהוא עיקר השטר לשמה. וסופר הכותב שטרי מלוה שיהו מזומנין לצריך, [צריך] שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום מעות ומקום הזמן, שטרי מקח צריך שיניח מקום המוכר ומקום הלוקח ומקום המעות ומקום הזמן.
<h2>דף כז.</h2>
המביא גט ואבד השליח המביאו, מצאו לאלתר שלא עבר אדם שם במקום שמצאו משעה שאבדו כשר, ואם עבר אדם שם חיישינן שמא זה הנמצא של אדם אחר היה ששמו כשמו ושם אשתו כשמה. מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכיר אותה כשר, ואם יש לו בו סימן כמו נקב יש בו בצד אות פלוני כשר אע"ג שלא מצאו בחפיסה כשר. והוא שהוחזק אדם אחר [ש]שמותם שוין, אבל לא הוחזקו אע"ג (ולא) דשכיחי שיירתא כשר.
<h2>דף כח.</h2>
המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים אפילו זקן שהגיע לשמונים ואפילו חולה שגוסס. ועיר [כ"ח:] שהיקיפה כרקום וספינה מטרפת בים והיוצא לידון כולן בחזקת קיימין, אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה וה"ה לחולה, וה"מ יוצא ליהרג בב"ד האומות דילמא שקלי שוחדא או עבודי לאחזוקי שיקרייהו אבל ב"ד ישראל כיון שנגמר(הו) [הדין] לא חזו ליה זכות ומקטל קטלי ונותנין עליו חומרי מתים ולא חומרי חיים.
<h2>דף כט:</h2>
המביא גט וחלה עושה ב"ד ומשוי שליח לפניהם ואומר [לפני] ב"ד בפני נכתב ובפני נחתם, ושליח נמי משוי וכן עד ק' שלוחין וכולן משוי שליח בפני ב"ד והשליח האחרון אומר שליח ב"ד אני ולא יותר ואפי' מת שליח הראשון האחרון נותן גט דשליח הבעל הוא ולא שלוחו של זה שמת וכל זמן דאיתיה לבעל קיים איתא לשליחותיהו, ואם אמר הבעל לשליח טול לי הימנה חפץ פלוני (ו)לא ישלחנו ביד אחר שאין רצון הבעל שיהא פיקדונו ביד אחר. ואם אמר השליח איני מכיר את אשתך (דאמר) [ואמר] לו הבעל תבא למקום אשתי תנהו לפלוני של שם שאתה מכיר והוא יתננו לה, אם מוצאו נותנו לו בפני ב"ד ואומר בפני נכתב ונחתם ואותו פלוני יתננו לה, ואם לא מצאו לפלוני אינו יכול למסור דבריו לפני ב"ד ולא למנות שליח אחר אלא צריך הוא להמתין עד שיבא אותו פלוני ויתננו לו דשליח שאינו ניתן לגירושין הוא זה דכיון שאמר לו פלוני יתן לה ה"ק פלוני יתן ולא את וכיון דאינו שליח לגירושין אינו במקום בעל למנות שליח. ואם אמר הבעל לשליח אל תתניהו לה אלא לאחר ל' יום ונאנס השליח בתוך ל' יום שלא יכול לעכב שם יתנינו ליד ב"ד ויאמר בפני נכתב ונחתם וב"ד ימנו שליח בין בפני השליח בין שלא בפניו ויתנו לה לאחר ל' יום דכיון דמצי לגרש איהו לאחר ל' יום שליח שניתן לגירושין [הוא] ומצי לשוויי שליח לגרשה לאחר ל' יום.
<h2>דף ל.</h2>
אין טענת אונס בגיטין לא אונס בידי שמים כגון דחלה ולא אונס מברא דאפסקיה מברא, שאם אמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד ל' יום וחלה ולא בא או הפסיקו המעבר ול"ה יכול לעבור, בין אמר אי לא מפייסנא לך עד ל' יום ליהוי גיטה ופייסה ולא איפייסא אין יכול לומר הא פייסתי ואנוס אני שאיני יכול לפייסה בממון הרבה אם היה נותן לה הוי גט אע"ג דאנוס הוא שאין לו הממון. ובכולן אי אתני מעיקרא על החולי ועל הפסקת המעבר דאמר אם אחלה או יפסיקני המעבר לא יהא גט אינו גט וכן אם אמר לא תתפייס כשאפייסה לא יהא גט אינו גט. ואע"ג דאמר רבא בראש מס' כתובות תרתי לישני קמייתא אין אונס בגיטין ואיכא דאמרי יש אונס בגיטין אע"ג דקיי"ל בכל דוכתא (כדאמ') [כאיכא דאמרי] הכא לישנא קמא עיקר, ואמרי' בפ' השולח בגיטין בגמרא דבראשונה היה עושה ב"ד [ל"ד.] בעובדא דאי לא אתינא עד ל' יום ליהוי גט ובעובדא דאי לא אתינא לריש ירחא דאדר אי משום אונס אין אונס בגיטין אלמא כלישנא קמא דרבא סבירא להו ועבדו עובדא. וכיון דקיי"ל כלישנא קמא דרבא וטעמא דרבא התם משום צנועות ומשום פרוצות כדמפרש התם משום צנועות דזימנין (דאניס וסברא) דלא אניס [וסברא דאנוס] ויתבה ומעגנה וכו', (הילכת') [הילכך] בין אונס דשכיח בין לא שכיח משום צנועות ופרוצות אין אונס, דאי אמרת אונס דלא שכיח יש אונס זימנין דאנוס אונסא דשכיח וסברא דאנוס אונסא דלא שכיח ויתבה ומעגנה. ופרכינן התם מי איכא מידי דמדאורייתא לא [הוי] גיטא ומשום צנועות ופרוצות משוינן לה גט ומשני כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינן רבנן לקידושי, ונ"ל דה"מ בימי חכמים הראשונים שהיה כח בידם להפקיע קידושין אבל בזמן הזה באונסא דשכיח ולא אתני ודאי הוי גט, אבל אונסא דלא שכיח ולא אסיק אדעתא (ואתנויי) [לאתנויי] ל"ה גט. והא דאמר בפ' מי שאחזו [ע"ג.] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקבל עליה כל אונסא דמיתיליד לסוף אפיקו בה נהרא וכו' ואמר רבא כל אונסא דלא שכיח לא מקבל עליה, לא תיקשי לך אהא דאמרן כדרבא אין טענת אונס בגיטין אפי' באונס דלא שכיח, דגבי ממון סברא הוא דלאו מקבל עליה איניש אלא אונס דשכיח, וגבי גט כיון דמשום תקנה צנועות ופרוצות אמר רבא אין אונס בגיטין אין לחלוק בין אונס דשכיחא לאונסא דלא שכיח כדפרשנו.
<h2>דף לא:</h2>
בשלשה פרקים בודקין את היין, כשרוח מזרחית מנשבת אחר מוצאי החג שהוא (ה)[מ]תקלקל וזמן (מכירת) [בדיקת] היין אחר הבציר ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת המים לבוסר שאילו עתים עלול להתקלקל. וזמן מכירת היין בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג, ומכירת התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח, ובאילו זמנים אין שותף יכול לעכב על חבירו מלמכור. ובדיקת היין נפקא מינה לשון חכמים עושר.
<h2>דף לב.</h2>
השולח גט לאשתו ואח"כ הגיע בשליח או ששילח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי ביטול שליחות, וכן אם (אמר) קדם אצל אשתו או ששילח אצלה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא בטל השליחות, אבל הגט לא בטל ואם רוצה לחזור ולגרש בו מגרש. ובכל הני לישני מצי לבטולי בטל הוא אי איפשי בו לא יועיל לא יתיר לא יעזיב לא ישלח לא יגרש יהא חרס יהא כחרס, אבל אמר פסול הוא אינו גט אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזיב אינו משלח אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא לא ביטל שליחתו. ואם לא ביטלו בפני השליח ולא קדם אצל האשה אלא אמר בפני שנים גט ששלחתי לאשתי בטל מבוטל אע"ג שהתקין ר"ג הזקן שלא לבטל האמר רבי ביטלו מבוטל, ואמר נמי אמר (לעשרים) [לעשרה] כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה, ואמר רב נחמן הלכה כרבי בשתיהן, ולא אמר מה כח ב"ד יפה באיסורא אבל בממון כגון יתומין שבאו לחלוק ניכסי אביהן ב"ד מעמידין לקטנים אפיטרופס ובורר להן חלק יפה ואמר ר"נ דאם הגדילו אין יכולין למחות דא"כ שהיו יכולין למחות מה כח ב"ד יפה. ומדפסק ר"נ הכא היל[כתא] כרבי ובאיסורא לא אמרי' מה כח ב"ד יפה ואין כח בב"ד להפקיע קידושין, ש"מ מהכא דכל היכא דאמרי' בתלמודא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי דרשב"ג הוא ופליג רבי עליה והילכתא כרבי. ואע"ג דר' יאשיה עבד עובדא בביטלו דאינו מבוטל כרשב"ג, נ"ל כרב נחמן דהוא בתרא.
<h2>דף לב:</h2>
הוליך מנה לפלוני מתנה [י"ד:] אע"ג דהוליך כזכי דמי אם בא לחזור חוזר דדילמא לא מקבל לה מיניה וחובה הוא לו דשונא מתנות יחיה. אם לא חזר בו והלך השליח וביקשו ולא מצאו שמת המקבל, אם מתנת בריא הוא יחזרו למשלח דגבי מתנה הולך לאו כזכי דמי דאמר אביי [ל"ב:] נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפ"מ להולך לאו כזכי דמי דאע"ג דאמר רב לענין ממונא הולך כזכי ספק ממונא לקולא אבל גבי איסורא מודה רב דלאו כזכי דספק איסורא לחומרא ואע"ג דספק ממונא לקולא אמר אביי דלגבי מתנה לאו כזכו דמי, ואם שכיב מרע [הוא] מצוה לקיים דברי המת וינתנו ליורשים מי שנשתלחו לו. ואם איתיה למקבל בשעת מתן מעות לשליח זכה המקבל ויתנינו ליורשיו ואי ליתיה שמא לא זכה המקבל ויחזרו למשלח, ואם במתנת בריא היה ומת (מקבל בחיי נותן ואם מת) נותן בחיי מקבל ואח"כ מת המקבל יתנינו ליורשיו. וסוגיא דשמעתא הכי איתא דגבי מלוה ופיקדון הולך כזכי דמי וגבי מתנה לאו כזכי דמי.
<h2>דף לג.</h2>
כהן שאשתו יושבת תחתיו ויצא קול עליו שכתב גט לאשתו אע"פ שבמקומו נוהגין שכשאדם נותן גט לאשתו אומר[ים] כתב גט לאשתו אין מוציאין אותה ממנו, דאין מוציאין אשה היושבת תחת בעלה מבעלה בקול בעלמא אלא בעדות גמורה כדרב אשי דאמר כל קלא דבתר נישואין אין מוציאין, לפיכך אם מת הראשון לא ישאנה כהן אחר דלדידיה הוי קלא דקמי נשואין ואם נישא תצא ממנו וליכא למיחוש ללעז של בני הראשון שלא יאמרו העולם בני גרושה הן במה שנחזיק הקול להוציאה משיני משום גרושה דכיון דבראשון לא הוציאה באותו קול יאמרו העולם לא בשביל אותו הקול הוציאה דל"ה כלום אלא ודאי הראשון גירשה סמוך למיתתו ולפיכך הוציאה. וכבר היה מעשה בקולניא בבחור שהיה משדך בקרובתו נערה מן אביה ואמה ובתוך כך קפץ אחד בעל נכסים ושידכה ויאותו לקדשה לו והושיבוה אביה ואמה לקבל קידושי השיני וקראו לקהל כמנהג המקדשין וכשעמד השיני לילך לקדשה קדמו לפניו קרובי הראשון ברמאות וקידשוה לפני עדים שהיו להם מזומנים וכשהרגישו בדבר אביה ואמה אמרו לה זרוק הקידושין מידך וכן עשתה וקידשה השיני באותו מעמד, ואבי הנערה בא למגנצא וקיבץ כל חכמי הקהילות למגנצא ויועדו שם בבית הכנסת וירע בעיני כל הקהילות את המעשה אשר עשו הראשון כי לא יעשה כן בישראל כרמאות הזה. וכל חכמי הדור רבינו יעקב הלוי מוורמישא וישיבתו ור' יצחק הלוי מאשפירא ובני ישיבתו היו רוצין להפקיע קידושי הראשון בדלא כלום, ראייתן מיהא דמס' יבמות בפ' ב"ש [ק"י.] ההיא עובדא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסיה לחופה ואתא איניש אחרינא חטפה מיניה וקדשה (קדשה) והחזירוה לראשון ולא הוצרכוה גט משיני וא"ר אשי הוא עשה שלא כהוגן שחטפה מן הראשון שהי' מזומנת לו אע"פ שלא היתה מקודשת לו דקידושי קטנה לאו כלום הן והוא לא בעל ולא קידש משהגדילה והפקיעו רבנן לקידושי שיני שהיו קידושין גמורין מפני שעשה שלא כהוגן, אף אילו הראשונים שחטפוהו מן האחרון שהיתה מזומנת ומוכנת לו וקידשוה נפקיע לקידושין. ומורי חמי רבינו אליקים וחביבי הלוי רבינו יעקב ואני אחריהם אמרנו לא יהו קידושין הראשונים אלא קול בעלמא שהרי יצא קול שנתקדשה לראשון וקלא (ו)קמי קידושי שיני הוא וליתנייהו לקידושי שיני דחוששין לקול, ומעשה דנרש כי קלא דבתר נישואין הוה דהא אותבוה אבי כורסיה לחופה ועוד האמר רב פפא בנרש מנסב נסבי והדר מותבינן אבי כורסיה ובעל הראשון לשם קידושין ולפיכך ל"ה קידושי שני כלום, אבל הכא כיון דשדיך בה הראשון שמא נתרצה הנערה בקידושין אע"ג שזרקתן אח"כ בצוואת אמה. ועוד אם ביד רבנן היה כח להפקיע קידושין אנו אין כח בידינו להפקיע, ונראין הדברים דאין כח בידינו להפקיע דאביי אשכחיה לרב יוסף [פ"ח:] דהוה (מעסיק') [מעשה] אגיטי א"ל והאנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני הדיוטות וכ"ש אנו הדיוטי הדיוטות לגבייהו, ורב יוסף נמי דאמר אנן שליחותייהו עבדינן ה"מ דכיון דתנן [כתובות ע"ז.] ואילו שכופין להוציא והן בני ארץ ישראל שנו המשנה כי מעשינן שליחות' עבדינן, אבל הכא היכן אמרו במשנה להפקיע קידושין כי הני דניעבד אנן שליחותם. ואי משום דאמר רשב"ג [ל"ג.] א"י לבטלו א"כ מה כח ב"ד יפה ומפקעינן לקידושי, האמר ר"נ הילכתא כרבי דבטלו מבוטל ולא מפקיעינן קידושין, ואפי' אי היה הלכתא כר"ש דמפקעינן קידושין כדכוותא עבדי שליחותייהו אבל הא לאו כוותיה ולא כוותיה דההיא דהפקיעו רב ברונא ורב חננאל [ביבמות שם] דנעביד שליחותייהו, ואם הם הפקיעו משום דכבר הכניסת לחופה אנו מי מפקעינן קידושי הראשון שעדיין לא עשה בה השני כלום. דאי משום הא דאמרינן [קידושין מ"ה: ההוא דאמר] לקריביה והיא אמרה לקריבה ואכפיה היא לדידיה ואמר תהוי לקריביך עד אכלי ושתי אתא קריביה וקידשה והפקיע[ו] קידושין, התם קטנה הות ותלו קידושיה בריצוי האב והאב לא נתרצה להכי ל"ה קידושי, אבל הכא נערה הוה ובדידה תליא שמא ניתרצת. ולא שמענו אליה[ם] להפקיע קידושי ראשון כי קרובתינו היתה כי יראנו משמצה במקומינו ואשר עשו המעשה היו קרובים למלכות ול"ה בנו הכרחה, ואמרנו לקרוביה להשחיד את הבחור בממון להתירה וכן [עשו] ונתן לה הראשון גט וקידשה השיני ונשאת ויצא הדבר בהיתר ואני כותבו ללמד לדורות.
<h2>דף לד.</h2>
והילכתא כאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו כלום הוא אם לא יבטלינו בפירוש כדאמ[רי'] גדול בר רעילאי שדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחיה דהוה יתבה ונוולא אמר לה הא גיטיך אמרה ליה זיל השתא מיהא (ברי) אתא אמר ליה פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב ואמר אביי לא בטיל גיטא, וההוא דאמר לה לדביתהו אי לא נסיבנא מיכן ועד ל' יום ליהוי גיטא כי מטא ל' יום אמר הא טרחנא גילה דעתו דאינו חפץ שיחול הגט ואמרינן דלא בטליה.
אין טענת אונס בגיטין לא אונס בידי שמים כגון דחלה ולא אונס מברא דאפסקיה מברא, שאם אמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד ל' יום וחלה ולא בא או הפסיקו המעבר ול"ה יכול לעבור, בין אמר אי לא מפייסנא לך עד ל' יום ליהוי גיטה ופייסה ולא איפייסא אין יכול לומר הא פייסתי ואנוס אני שאיני יכול לפייסה בממון הרבה אם היה נותן לה הוי גט אע"ג דאנוס הוא שאין לו הממון. ובכולן אי אתני מעיקרא על החולי ועל הפסקת המעבר דאמר אם אחלה או יפסיקני המעבר לא יהא גט אינו גט וכן אם אמר לא תתפייס כשאפייסה לא יהא גט אינו גט. ואע"ג דאמר רבא בראש מס' כתובות תרתי לישני קמייתא אין אונס בגיטין ואיכא דאמרי יש אונס בגיטין אע"ג דקיי"ל בכל דוכתא (כדאמ') [כאיכא דאמרי] הכא לישנא קמא עיקר, ואמרי' בפ' השולח בגיטין בגמרא דבראשונה היה עושה ב"ד [ל"ד.] בעובדא דאי לא אתינא עד ל' יום ליהוי גט ובעובדא דאי לא אתינא לריש ירחא דאדר אי משום אונס אין אונס בגיטין אלמא כלישנא קמא דרבא סבירא להו ועבדו עובדא. וכיון דקיי"ל כלישנא קמא דרבא וטעמא דרבא התם משום צנועות ומשום פרוצות כדמפרש התם משום צנועות דזימנין (דאניס וסברא) דלא אניס [וסברא דאנוס] ויתבה ומעגנה וכו', (הילכת') [הילכך] בין אונס דשכיח בין לא שכיח משום צנועות ופרוצות אין אונס, דאי אמרת אונס דלא שכיח יש אונס זימנין דאנוס אונסא דשכיח וסברא דאנוס אונסא דלא שכיח ויתבה ומעגנה. ופרכינן התם מי איכא מידי דמדאורייתא לא [הוי] גיטא ומשום צנועות ופרוצות משוינן לה גט ומשני כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינן רבנן לקידושי, ונ"ל דה"מ בימי חכמים הראשונים שהיה כח בידם להפקיע קידושין אבל בזמן הזה באונסא דשכיח ולא אתני ודאי הוי גט, אבל אונסא דלא שכיח ולא אסיק אדעתא (ואתנויי) [לאתנויי] ל"ה גט. והא דאמר בפ' מי שאחזו [ע"ג.] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקבל עליה כל אונסא דמיתיליד לסוף אפיקו בה נהרא וכו' ואמר רבא כל אונסא דלא שכיח לא מקבל עליה, לא תיקשי לך אהא דאמרן כדרבא אין טענת אונס בגיטין אפי' באונס דלא שכיח, דגבי ממון סברא הוא דלאו מקבל עליה איניש אלא אונס דשכיח, וגבי גט כיון דמשום תקנה צנועות ופרוצות אמר רבא אין אונס בגיטין אין לחלוק בין אונס דשכיחא לאונסא דלא שכיח כדפרשנו.
<h2>דף לד:</h2>
וכי כתבי גט כתבי הכי פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה ופלונית וכל שום וחניכה דאית לה.
<h2>דף לו.</h2>
והילכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה, והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא דהוה פשע בינוקיה ואהדריה רבינא דלא אישתכח דדייק כוותיה.
העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם אפילו לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי, דזימנין דמייתי עידי מסירה אי נמי אזלו למדינת הים משו"ה תקינו דליחתמו סהדי ומסהדי אחריני אחתימת ידייהו. וגם התקינו שיהו מפרשין העדים שמותיהן בגט, שמתחילה היו חותמין כעין סימן בעלמא אני פלוני חתמתי עד ולאחר זמן לא היו יודעין מי הוא ואם היה נמצא כעין אותה חתימה בשטר שקרא עליו ערער והוחזק כשר ואם לאו פסול.
שביעית בזמן הזה משמטת כספים מלוה, לרבי מדרבנן זכר לשביעית דאורייתא ולרבנן מדאורייתא. ותיקן הילל פרוזבול דלא תשמט שביעית בזמן הזה מפני שראה העם שנמנעו מלהלוות זה את זה והיו עוברין על מה שכתב בתורה פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני את כל החוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה. והפקר ב"ד הפקר לכן הקהל רשאין להענוש לאחר בממון וגם להלקותו, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. ומניין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והסגנים יחרם כל רכושו וגו'. ולא כתבו פרוזבול אלא ב"ד חשוב כי בי דינא דסורא ונהרדעא שיש להם כח לעקור תקנה ראשונה שתיקנו שמיטה בזמן הזה לרבי זכר לשביעית דאורייתא, ומדתקן הילל אליבא דרבי ש"מ דהילכתא כרבי.
<h2>דף לז:</h2>
ונאמן אדם לומר בזמן הזה פרוזבול היה לי ואבד ויתבע חובו אחר שביעית, וגם ב"ד פותחין לו מידי פרוזבול היה לך ואבד וכגון זה פתח פיך לאלם. ונ"ל דאי אמר ליה אישתבע דהוה לך פרוזבול דמישבע (דלא) [ד]עביד פרוזבול משטרא גופיה דאי טעין אישתבע דלא פרעתיך דמשתבע ה"נ כי טעין ליה שביעית השמיט וזה אומר לא השמיט דפרוזבול היה לי נשבע. והמלוה חבירו על המשכון והמוסר שטרות לב"ד בלא פרוזבול אינו משמט. ורבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו אהדדי, ור' (יוחנן) [יונתן] מסר לר' חייא בר אבא אמר ליה מי צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא צריכת דכיון דמסר לאחר לית ביה לא יגש. ואפילו כי כתוב בשטרא אחראי' נכסים דהוי כי משכון שביעית משמטת כי לא מסרו לב"ד, דהא לא תפיס ליה ולא קנאו כבמשכון. (ד)הבא להחזיר חוב לחבירו בסוף שביעית צריך שיאמר המלוה משמט אני ואם א"ל אעפ"כ מקבלו הימינו שהוא כנותן לו מתנה, ואם אין הלוה רוצה לומר אעפ"כ דוחק אותו המלוה עד שיאמר או יפתה אותו שיאמר ויקבל חוב[ו].
עבד שנשבה ופדאוהו בין לשם חירות בין לשם עבדות ישתעבד לרבו ראשון שלא יהא כל א' ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו, ואי משום שלא ימנעו מלפדותו כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים ולא ימנעו מפדייתו. ואם ברח מבית האסורין יצא לחירות וכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור. והמפקיד עבדו (ו)יצא לחירות וצריך לו גט שיחרור. וגופו של גט חירות הרי את לעצמך.
<h2>דף לח:</h2>
והמקדיש עבדו הרי הוא של הקדש ואין הגיזברין רשאין להוציא אותן לחירות שאינו בעלים דמצו לשחרר אלא מוכר אותן לאחרים והן בעלים גמורים ואם רוצין מוציאין אותן לחירות, רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו להקדש ויוצא מן ההקדש שכשם שמוכרו לאחרים ויוצא מן ההקדש כך כשמוכרו לעצמו יוצא מן ההקדש ואין לו בעלים והוי לעצמו.
<h2>דף לט:</h2>
ואין הלכה כר' שמעון דאמר שטר גומר בעבדים ומשתחררין בו ואין משתחררין בכסף, אלא אפי' בכסף משתחררין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואפי' אם מקנה אותו לעצמו בקניין גמור קנה עצמו בן חורין, כדאמרי' ההוא גברא דהוה שכ"מ אתיא (כמה) [בכיא] קמיה ואמרו ליה עד אימת תשתעבד ההיא איתתא שקל כומתיה שדא בה ואמר לה קני הא וקני נפשיך אתא לקמיה דר"נ אמר לא עשה ולא כלום משום דהו"ל כליו של מקנה ואנן כליו של קונה בעינן כדכתב למקנייה ביה ולא לאקנויי ביה, הא הוי כלי שלה קנייא נפשה. ואנן דלא נהגינן לשחרר אלא בשטר, כדי שיהא בידו לראייה שהוא בן חורין.
<h2>דף מ.</h2>
ועבד שהשיאו רבו בת ישראל או שהניח לו תפילין יצא לחירות, דאי לא אפקיה לחירות ל"ה עביד איסורא. ועבד שאמר רבו בשעת מיתתו ליורשיו אל ישתעבדו בו לאחר מיתתו כופין אותן וכותבין לו גט שיחרור, דליתיה לדאמימר דאמר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופא לא קני ליה שהרי הפקירו איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבניה לא מורית, אלא ודאי מורית ומשחררו ליה, כדאמרי' ההוא דסקרתא דעבדי ואיזדבין לגוים והגוים אין קונין אותן אלא למעשה ידיהן ומתו הגוים שקנאם אתו לקמיה דרבינא א"ל זילו הדרו אבני מרוותייכו קמאי וניכתבו לכו גיטא דחירותא דאע"פ שהפקירם אביהן כשמכרם לגוים ואין לבנים בהם אלא להתיר איסורם שיבאו בישראל משחררי דאותו איסורא להתיר הוריש להם אביהם והילכתא כרבינא.
<h2>דף מ:</h2>
האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ואסור זה להשתעבד בו. כתבתי גט שיחרור ונתתי לו והעבד אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים ואינו משוחרר כלל. האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, אם הנותן שאומר נתתי קיים משלשין את הפירות ולא יאכלם לא זה ולא זה שהרי זה אומר אינה שלי וזה אומר אינה שלי, אבל אם מת האב שאומר נתתי בנו אוכל פירות שהרי הוא לא אמר אינה שלי וגם מה שהשלישו בחיי האב (ואכל) [יאכל] הבן.
<h2>דף מא.</h2>
העושה שדהו אפותיקי לאחר ושטפה נהר אם אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים ואם לא אמר לו כן גובה משאר נכסים.
<h2>דף מא:</h2>
המשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה דגמר לה מאשה מה אשה לחצייה לא אף עבד לחציו לא, ואם שיחרר חציו ומכר חציו כיון דנפיק כוליה מיניה קני, ומתניתין דקתני מי שחציו עבד וחציו בן חורין בעבד של שני שותפין ושיחרר האחד חלקו ואמרו ב"ה דעובד לרבו יום אחד ולעצמו יום אחד וב"ש אמרו כופין את רבו ועושה אותן בן חורין וכותב לו העבד שטר על חצי דמיו וחזרו ב"ה להורות כב"ש, ומיהו כל זמן שלא כפו לרבו הדין כב"ה ואם חבל בו אדם יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו, וכן אם חבל בו שור אבל המיתו שור נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר של צד חירות ליורשיו וכגון שקידש בת חורין דקידושיו קידושין והיא יורשת את הכופר בכתובה מן האירוסין.
<h2>דף מב.</h2>
הכותב כל נכסיו לשני עבדים בשני שטרות שכתב כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי ולאחר כתב כמו כן וזיכה להם ע"י אחר בבת אחת קנו הנכסים וחולקין הנכסים ומשחרר זה את זה דהוי כשיחרר חצי ונתן חצי דנפיק כוליה מיניה וקני, אבל אם כתב בשטר א' כל נכסיי נתונים לפלוני ולפלוני עבדי, את עצמן לא קנו דאין שני עבדים משתחררים בשטר א' דומיא דאשה דאין שתי נשים מתגרשות בגט א', וכיון דעצמן לא קנו נכסים נמי לא קנו דמה שקנה עבד קנה רבו. ואפי' בשתי שטרות אם כתב חצי נכסיי לפלוני וחצי נכסיי לפלוני, כיון דשייר בנכסיו לכל א' ואחד אמרינן את עצמו שייר ולא קנה.
<h2>דף מג.</h2>
וחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מקודשת, ובן חורין שקידש חצייה שפחה וחצייה בת חורין מקודשת דלכי תשתחררה גמרי קידושין ואם בא אחר וקידשה אינו כלום. וחצייה שפחה וחצייה בת חורין דעבדי אינשי מינה [הפקר] כופין את רבו לשחררה.
<h2>דף מג:</h2>
המוכר עבדו לגוים יצא לחירות, וצריך גט שיחרור כשיברח מן הגוי או מיניה אם הוא חי ואם מת מן יורשיו כדאמרי' לעיל [מ'.] בההוא דסקרתא דעבדי, וכן לוה עליו מן הגוי והגיע הזמן ולא פרעו. והמוכר עבדו לגוי כעבד בן ברית וכן כולן שאמרנו קונסין את המוכר לפדותו עד עשרה בדמיו. וכן בהמה גסה שעושה בה גוי מלאכה בשבת קונסין אותו לפדותה, ואם מתו לא קנסו בניהם אחריהם דאינהו לא עבדו איסורא.
<h2>דף מה.</h2>
אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם דלא ליתו וליגר בו טפי, וכן ספרים דלא ליתי למיגנב טפי, ואין מבריחין את השבויים מפני תקנת שבויין אחראין שלא יריעו להם פעם אחרת כששבויי. וספרים הידועין שכתבו הגוי או מין או ישראל משומד אין לוקחין ואין קורין בהן אבל אין ידוע לוקחין וקורין דילמא לקחן מישראל או גנבן. וגר שחזר לסורו מפני הפחד אפי' ידוע שכתבן לוקחין ממנו שהרי לבו לשמים, וגוי המביא ספרים למכור אין רשאי ישראל לאוזולי בדמיהן יותר מדאי שלא ישרפם או יאבדם.
<h2>דף מה:</h2>
המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה זנות או משום שהיא נידרנית לא יחזיר, וצריך שיאמר לה בשעת הגט משום שם רע אני מוציאך או משום נדר אני מוציאך. צריך חקירת חכם נדרים שאין בהם עינוי נפש שאין הבעל מיפר, שא"צ חקירת חכם נדרים עינוי נפש שהבעל מיפר.
<h2>דף מו:</h2>
המוכר את עצמו ואת בניו לגוים ושנה ושילש אין פודין אותו אבל פעם ראשון ושיני פודין אותו ואם שילש אין פודין אותו.
<h2>דף מח:</h2>
אמר אביי נקטינן בעל בניכסי אשתו צריך הרשאה אם בא לידון עם אחר שמחזיק בניכסי מלוג שלה, ולא אמרן אלא דלא נחית לדון עמו על הפירות שאין שם פירות באותן נכסים אבל היו שם פירות ונחית לדון על הפירות שהן שלו מיגו דנחית לפירא נחית לגופא. וכן אם אדם אחר מערער על ניכסי מלוג שלה, אם אוכל הבעל פירותיהן מיגו דמשתעי הבעל עמו על הפירות שאכל מישתעי על הגוף וא"צ הרשאה, ואם לא אכל פירות לא מישתעי אלא בהרשאה.
אין נפרעין מנכסין משועבדין בין במכר בין במתנה במקום שיש נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית. אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם, אכילת פירות ושבח קרקע לפי (שהן) [שאין] כתובין, מזון האשה והבנות אע"ג דתנאי האשה תנאי ב"ד הוא וככתובי דמי מעיקרא הכי איתקין שיהו כתובין אצל בני חורין ואינן כתובין אצל (בני חורין) [משועבדין].
<h2>דף מט:</h2>
תניא א"ר שמעון מפני מה אמרה תורה נזקין בעידית מפני הגזלנים והחמסין כדי שיאמרו למה אני גוזל למה אני חומס למחר ב"ד יורדין לניכסי ונוטלין שדה נאה ודירה נאה שלי כדכתב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ומפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא יראה אדם בחבירו שדה נאה ודירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנה בחובי ובזיבורית לא שלא תנעול דלת בפני לוין, כתובת אשה בזיבורית דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא.
<h2>דף נב.</h2>
יתומין שסמכו אצל בעה"ב או שמינה להן אביהן אפוטרופס תורמין ומעשרין את שלהן להאכיל אבל לא להניח, ומוכרין בהמות עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים להאכיל ליתומין אבל לא להניח, ועושין להם לולב וסוכה וציצית ושופר ולוקח להם ספר תורה ללמוד בו ותפילין ומזוזות ומגילה, ואין פוסקין עליהם צדקה ואין מפדין עליהן את השבויין ולא תנחומי אבלים. והא דפסקינן עליהן מסים וארנוניות משום דחיותם הוא דבמה שאנו נותנין לגוים אנו חיים ביניהם, ואמרי' בב"ב [ח'.] הכל לגלי גפא ואפי' מיתמי דיתמי צריכי נטירותא וה"נ צריכי חיותא. ואין אפוטרופין רשאין לחוב ליתומים ע"מ לזכותם, ואין אפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה דילמא מישתדפי, ואין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרין עבדים ולוקחין שדות, ואין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות רבי אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו וצריך לחשב עמהם באחרונה, ואין עושין אפיטרופא נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשאה [בידו], ואפיטרופא דמזבין ארעא וזבין עבדי לא שבקינן ליה ואי מזבין ארעא וזבין תורי לחרישה שבקינן ליה כר' יוסי דאמר מימיי לא קראתי לשורי שורי אלא לשורי קראתי שדי שהשדה צריכה לו. אמר רב חנילאי בריה דרב אידי ניכסי יתומין הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. (הילכתא) [הילכך] משוך פירי מיתמי בלא כסף, אייקור היינו דרב חנילאי וברשות יתמי אייקור, זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וברשות יתמי אייקורי וברשות הלוקח זול. אמשיכו פירי ליתמי, אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וברשות דיתמי אייקור, זול סבר מינה היינו דר' חנילאי וברשות המוכר זול א"ל רב ששא הא רעה הוא ליתמי דזימנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהב להו. יהבי יתמי זוזי אפירי, זול לא יהא כח הדיוט וכו' וברשות מוכר זול, אייקור סבור מיניה היינו דר' חנילאי וברשות יתמי אייקור א"ל רב ששא הא רעה לדידהו דאתי למימר להו נשרפו חיטיך בעלייה. יהבי זוזי ליתמי אפירי, אייקור לא יהא כח הדיוט וכו' וברשות יתמי אייקור, זול סבור מינה היינו דרב חנילאי וברשות לוקח זול א"ל רב (אשי) [ששא] הא רעה הוא לדידהו דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו. ואפיטרופס דלביש ומכסי משל יתומי לא מסלקינן ליה בהכי דתקנת יתומים הוא דלישתמען מיליה ואיכא רווחא ליתמי, ואי אכיל ושתי ולא אמיד לא מסלקינן ליה ואימור מציאה מצא ומיניה אכיל ואי איכא סהדי דמפסיד מסלקינן ליה. ואפיטרופס שמינהו אבי יתומים לא ישבע מינוהו ב"ד ישבע.
<h2>דף נג.</h2>
דבר תורה המטמא והמדמע והמנסך בין בשוגג בין במזיד פטור דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק ויכול לומר לו הרי שלך לפניך ומ"ט אמרו במזיד חייב שלא יהא כל א' ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו ואומר פטור אני.
<h2>דף נה:</h2>
לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל דמפני אימת סיקריקון מוכר לקח מבעה"ב וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים דלאו מאימת סקריקון מכר, ואפי' מכר אחר הסיקריקון וכתב שטר וקיבל אחריות מכירה מקחו קיים, ואם לקח מן הסיקריקון ואכלה ג' שנים ומכר לאחר אין לבעלים על לוקח שיני כלום דאי תבעי ליה בב"ד הבעלים טוענין ללוקח אתה מכרת לראשון ולהכי שתקת ג' שנים דטוענין ליורש וטוענין ללוקח אבל היה הקרקע ביד הראשון ותבעוהו לדין אי טעין איהו מינך זבינתיה אין אבל ב"ד לא טענו ליה.
ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע אם אין ביד הבעלים ליקח אם יש ביד הבעלים ליקח מחזירה לבעלים אפי' קנאה מן הסיקריקון לאחר ד' שנים שגזלה. וגם רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון י"ב חודש ולא לקחו בעלים ממנו כל הקודם ליקח נותן לבעלים רביע בקרקע, דבר ידוע הוא שכל האדם דבר שבא לידו בחנם מוכר בזול ששוה ארבעים זוז נותן בל' זוז, נמצא שלא קנה אלא שלשה שלישי הקרקע לפיכך יחזיר לו רביע שבא בחנם לידו, או אם ירצה בעל הקרקע יקבל הדמים שהן י' זוזים שהן רביע כל המעות שקרקע שוה ושליש המעות שקיבל הסיקריקון, והילכתא כשמואל בדיני ואליבא דרבי. ובתוך י"ב חודש שגזלה הסיקריקון אם יש יכולת ביד הבעלים ליקח מן הסיקריקון הן קודמין לכל אדם ואם קנה אחר יחזיר לו באותן דמים. וגוי שלקח קרקע של ישראל בחובו או שנגזלה ממנו באנפרות אין בו דין סיקריקון, אלא אפי' לקח ישראל מן הגוי וחזר ולקח מבעל הקרקע מקחו קיים דהכא ליכא למימר מחמת אימת הגוי מכר בדלית סיקריקון, וסקריקון הוא גוי הרג ואומר לו הישראל בעל הקרקע שא(ק) קרקע ואל תהרגיני. וגם א"צ שהייה יב"ח בפני הגוי והלוקח מהן אין נותן רביע שאינן מוזילין דלאו בחנם באתה לידו. ואין דין אנפרות בבבל דכיון דאיכא שופטים שישפוטו ולא אזיל קביל על האנפרות אחולי אחיל, ונ"ל שה"ה בזמן הזה.
<h2>דף נט.</h2>
חרש רומז ונרמז במכירת מטלטלין או בנתינת [גט] וכן קונה ברמיזה. הפעוטות קטנים מבן שש ועד עשר לפי חריפתו מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין אפילו בן שש אם הוא חריף כקטן אחר שהוא בן עשר מקחו מקח ואם לאו לא וכן בן שבע ובן ח' ובן ט' אם הם חריפין ויודעין בטיב משא ומתן מקחו מקח, ומי' ולמעלה בין חריף בין אינו חריף מקחו מקח, ולמטה משש אפי' חריף אין מקחו מקח. ואם יש אפיטרופא לפעוטות שמינה להן אביהן או ב"ד אין מעשיהם כלום, דהכי מסקינן בשלהי (מוציאין) [מציאת] האשה בכתובו[ת ע'.] בעת שמקחן מקח ומתנתן מתנה וטעותן עד שתות כגדול.
<h2>דף נט:</h2>
אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום דלא ליתי לאינצויי, כהן קורא ראשון בתורה ואחריו לוי ואחריו ישראל ואפי' אין שם בבהכ"נ אלא כהן בור ויש שם ישראל ת"ח לא יקרא תחילה ישראל חכם אא"כ יהא מופלג בחכמה שאפי' כהנים תלמידי חכמים כפופין לו, ואם אין כהן בבהכ"נ נפרדה חבילתן ולא יקרא לוי תחילה וקורין שלשה ישראל, ואם אין לוי קורא הכהן שני פעמים וכהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון וכן לוי אחר לוי, ואם כולם כהנים או כולם לויים קורין זה אחר זה ולפגם ליכא למיחוש כיון דלא קרו אלא כהנים ולא אתו לאנצויי נמי. ואחרי הכהן והלוי יקראו ת"ח הממונים פרנסין על הצבור [ס'.] ואם אין מהם כדיי קורין ת"ח הראויין למנותן פרנסין על הצבור ואם אין כדיי קורין בני ת"ח שאביהן ממונין פרנסין על הציבור ואח"כ ראשי כנסיות וכל אדם. [ומה] שאנו רגילין במקום שאין כהן לקרות ישראל ראשון עמוד פלוני במקום כהן, משום דהרואה קורא ואינו מכירו יהא סבור שהוא כהן ואם יכנס לביתו שלא יאכילנו חלות, אבל לישראל שיני הקורא במקום לוי א"צ לקרותו ולהזכיר במקום לוי שאפי' יהא הרואה סבור שהוא לוי אין כאן בית מיחוש לתקלה דאין מעשר בזמן הזה ואפי' היה מעשר מותר הוא לזרים.
<h2>דף ס.</h2>
וספר תורה שחסרה יריעה אחת אין קורין בו בבהכ"נ, ואפי' שלם שיש בו ג' (הגואות) [הגהות] בדף אחד דמיחזי כמנומר אין קורין בו. ומקום שאין ס"ת שלם ויש חומש בראשית שלם או חומש אלה שמות או אחד מחומשי תורה ועשו כעין ס"ת נ"ל שקורין בו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, ונראה דבחומשין שלנו שאינן עשויין כעין ספרי התורה אין קורין אע"ג דעת לעשות וגו' אין קורין משום דמיחסר במילתיה שאינו נגלל כס"ת. ואין כותבין פרשה לתינוק להתלמד בה, נ"ל דוקא מגילה שהוא פרשה אבל פסוק אחד או ב' או ג' כותבין דהא בתלמוד כותבים פסוק או שנים וגם בפיוטים וגם באגדה של פסח, וכי כתבינן לא כתבינן בלא שירטוט.
<h2>דף סא.</h2>
מציאת חש"ו יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום ומוציאין אותו בדיינין מיד הגוזלו מהן. ועני המנקף עוללות במקל בראש הזית ונפלו לארץ (מי) [מה] שנפל יש בו משום גזל מפני דרכי שלום ואין יוצא בדיינין, ואם נטלן העני בידו מן הזית והשליכן לארץ הוי גזל גמור ויוצא בדיינין. ומפרנסין עניי גוים עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ואין בו משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, ומבקרין חולי גוים עכו"ם עם חולי ישראל.
<h2>דף סב.</h2>
ואין כופלין שלום לגוי עכו"ם, אבל שואלין בשלומן מפני דרכי שלום אפי' ביום אידו אם פגעו בשוק בשפה רפה ובכובד ראש אבל לביתו לא יכנס כדי שיתן לו שלום, וישראל יקדים לשאול בשלום הגוי כדי שלא יצטרך להזכיר שם שמים עליו, ואע"פ שאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעת גוי עכו"ם אם אין יכול להשמט שלא יכפול לו שלום יאמר כן שלמא למר ודעתו לרבו. ומחזיקין ידי גוים כשעושין מלאכה ואפי' מלאכת איסור כגון בשבתות וימים טובים ובשביעית מותר לומר החזוקו מפני דרכי שלום. אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת.
<h2>דף סב:</h2>
הבעל מצי לשוויי שליח בין איש ובין אשה להוליך גט לאשתו וכן האשה יכולה למנות שליח בין איש בין אשה לקבל גיטה מיד בעלה והויא מגורשת בקבלתה אפי' לא יגיע גט לידה, ואם מינה הבעל שליח להולכה כדינו בין אמר לו התקבל גט זה לאשתי בין אמר הוליך אם רצה לחזור יחזור דהוליך לאו כזכי בגט, ואם מינה האשה שליח לקבלה וא"ל הבעל אי איפשי שתהיה שליחה והוליך הוי שלוחו ואם רצה לחזור חוזר ואם לא אמר כן אלא אמר הוליך הויא מגורשת לאלתר משהגיע גט ליד שלוחה ואם בא לחזור אינו חוזר. וקטנה שאינה יכולה לשמור גיטה אינה מתגרשת אלא ע"י אביה שקבל הגט או ע"י שליח שמינה האב לקבל אבל היא לא משויא שליח [ס"ה.] שאין הקטן עושה שליח, ואם מינה שליח לקבלה ונתן לו הבעל הגט אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה דל"ה שלוחה אלא שלוחו ואם בא לחזור חוזר.
<h2>דף סג:</h2>
ובין אמרה לשליח התקבל לי בין אמרה טול לי או שא לי או יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן. ואין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה. והבעל [ש]אמר לעדים כתבו גט לאשתי ולא כתבוהו כהילכתו או כתבוהו כהלכתו ואבד יכתבו אפי' מאה פעמים עד שיגיע גט לידה.
<h2>דף סד.</h2>
וכי משויא [שליח לקבל] גיטה משויא באפי תרי סהדי וכי מקבל שליח הגט צריך שיקבלו באפי תרי, ואם נאבד הגט ולא הגיע לידה צריכה שיעידו אילו שני כיתי לפני ב"ד ומותרין, ואם הראשונים עצמן בפניהם קיבל שפיר דמי. הבעל שאומר לפקדון השלשתי הגט ביד פלוני ואותו פלוני השליש אומר להוליכו לאשתך נתתו לי וכן עשיתי נתתיו לה והפקידו בידי הבעל נאמן דאם איתא דלגירושה יהביה להוליכו לאשתו מאי בעי גביה לדידה הוי יהיב לה, ואי אמ[רה] קמי דידי יהבי ניהליה בעל והפקדתיו ליד זה [מהימנה] שהרי השליש מודה לה שהיא השלישו בידו.
<h2>דף סד:</h2>
וכל קטנה שמבחנת בין גיטה לדבר אחר מתגרשת ע"י עצמה. אמר רבא אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכן אם נותנין חפץ לשמור ומחזירו לאחר שעה, וכנגדו בקטנה מתקדשת שצריכה מיאון, אבל אינה יודעת להבחין בין צרור בין אגוז אינה צריכה. וקטנה שהיא כפעוטות מתגרשת ע"י עצמה אפי' קידשה אביה וכ"ש אם קידשה עצמה. הגיעה לעונת נדרים שהיא בת (י"ב) [י"א] שנה ויום אחד חולצת אפי' לא הביאה שערות, ולית הילכתא בהא כרבא אלא עד שתב[י]א ב' שערות (היכי) [והכי] פסיק בפרק מצות חליצה [ק"ה:]. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אם לא הביא שערות, ואם הביא בן י"ג ויום אחד ויודע בטיב משא ומתן מוכר, ואני הארכתי בו בב"ב [קנ"ה.] בזה הספר.
<h2>דף סה.</h2>
הוא אומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה השליח במקום אחר פסול דקפידא היא דשם רוצה להתבזות ולא במקום אחר, (הכי) [הרי] היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר דמראה מקום הוא לשליח לא קפידא. וכן האשה שאמרה התקבל לי גיטא במקום פלוני קפידא הוא ואם קבלו במקום אחר פסול, ואם אמרה הרי הוא במקום פלוני מראה מקום לשליח אנה ימצאנו ואם קיבלה במקום אחר כשר. אשת כהן שאמרה לשליח הבא לי גיטי אוכלת חלה עד שיגיע גט לידה, ואם אמרה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בחלה מיד שמא מיד פגע בו הבעל ונתן לו.
<h2>דף סה:</h2>
היוצא בקולר והמפרש בים והיוצא בשיירא למדבר והחולה שאמרו לסופר כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמרו תנו וכתבו מחמת טירדא הוא דלא גמר לדיבורא. והיוצא בקולר מדמה [ס"ו.] בעניין מתנה (במצות) [כמצוה] מחמת מיתה ולא בעי קניין ומקנה באמירה בעלמא. אמר תנו לפלוני י' זקוקים מפרקמטיא פלוני שיש לי אע"ג דלא [אמר דמי פרקמטיא צריכין] לתת לו י' זקוקים מן הפרקמטיא, והא דלא אמר מדמי פרקמטיא ליפות כחו עשה שאם אמר פרקמטיא או דמי (פרשמטיא) [פרקמטיא] היה לו ליקח בשוה בשעת צואה בין בזול בין ביוקר כדאמר אבל השתא דאמר י' זקוקים מפרקמטיא ה"ק תמכרו הפרקמטיא בין זול בין יוקר ותנו לו י' זקוקים. וה"ה לחולה מצוה מחמת מיתה (שיאמר) [שאמר] כן.
<h2>דף סו.</h2>
והבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו והעדים כתבו ונתנו אינו גט אלא שיחק בה, ואם הוכיח סופו שהיה טרוד טירדת מיתה כיוצא בקולר שעלה לגג והפיל עצמו מן הגג ומת הגט גט. והבעל שאמר לאב ובנו ואחד מן השוק שנים מכם כתבו ותנו גט לאשתי האב והא' יכתבו ויתנו, ואם מת האב עד שלא כתבו יכתבו הבן והאחד דעביד אינש ומשוי שליחא לברא במקום אבא. והוא הדין אם הקנה בקניין מכירה או מתנה בפניהם ואמר שנים מכם יכתבו ויחתמו.
<h2>דף סו:</h2>
אמר לשנים [ס"ו:] תנו גט לאשתי אע"ג דלא [אמר] כתבו ודאי עשאן שלוחין לכתוב ולחתום הן עצמן, ואם אמרו לאחרים ועשו פסול, אמר לשלשה כתבו ותנו או שלא אמר להם אלא תנו הרי יכתבו ויתנו הן עצמן ולא אחרים כיון דלא נמסרו לשליח אילו הדברים שלא אמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני (ו)לעדים ויחתמו. אבל אמר להם בין לשנים ובין בשלשה אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו הגט כשר אם עשו [ה]שליחות, אבל לכתחילה לא תעשה כן בישראל שמא תשכור האשה עדים שאמר לסופר לכתוב ולעדים שיחתומו בשליחות הבעל, אבל אם אמר הבעל לשניים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב ואחתם חתומי כשר ותעשה דליכא למיחוש שמא תשכור דמעשה לא עבדי לחתום שקר בשביל שכר אבל דיבורא אמרי לאחרינא לחתום בשביל שכר. ואע"ג דמספקא לן אי כתבו (ואי) כתב הגט היא או חתימתן הוא, האחד כותב ע"י שניהם ושניהם חותמין דכיון דידע [ד]שניהם לא מצי למיכתב ביחד בודאי ה"ק אחד מכם יכתוב ושניכם תחתומו. (דאנן) [ואנן] לא סמכינן אהא [ו]לא עבדינן כוותיה, אלא כי הא דתנן [ע"א:] אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לבעל והבעל נתנו לאשתו אינו גט ובטל עד שיאמר הבעל בעצמו (ו)לסופר כתוב ולעדים שיחתמו, ומוקי לה רב אשי דהוא בתרא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואפי' באומר אמרו, ותניא כוותיה דר"א כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ויתנהו לו ונתנו לה הרי גט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו, ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, קולו לאפוקי מדרב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. ואנן הכי נהגינן והכי נהגו (ראשונה) [הראשונים] אשר לפנינו שנוטל הבעל הקרן והקולמוס והאיגרת חתוכה ומשורטטת ארוכה יותר על רחבה בשירטוט י"ב שיטין כמניין גט ונותן לסופר [ואומר] כתוב גט לאשתי ולעדים חתומו במעמד הסופר וחותמין שלשתן הסופר חותם תחילה וכותב אני פב"פ סופר ועד והשנים חותמין (אחרים) [אחריו] אני פב"פ עד וכן השיני ושלשתן בשיטה תחת הכתב בלא שירטוט. והא דנהגו לחתום הסופר משום דחשו לכיסופא דידיה, והא דהינהגו לטול קרן וקולמוס ואיגרת משום דליהוי כאילו (הבעל) [הסופר] נתן ליה במתנה (לסופר) [לבעל] הכל כדכתב וכתב לה וחומרא בעלמא הוא דעבדו, (והאחר) [ואחר] שנחתם נוטלו הבעל ונתנו לה ואומר לה הרי זה גיטך ואי משלחו ע"י אחר לה שפיר דמי ואומר לה השליח זה גיטך.
<h2>דף סז:</h2>
נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו בשני דברים של לאו וחד הן אם הרכין שני פעמים בענין לאו וחד הרכנה דהן או ב' ה' וחד לאו, או בודקין אותו בפירות ושואלין אותו בימות החמה על פירות של ימות הגשמים או בימות הגשמים על פירות של ימה"ח והוא מרכין בענין חכמה שיבינו שדברים שאינם בעולם שואלין לו וכותבין הגט.
<h2>דף עב.</h2>
אמר לשנים [ס"ו:] תנו גט לאשתי אע"ג דלא [אמר] כתבו ודאי עשאן שלוחין לכתוב ולחתום הן עצמן, ואם אמרו לאחרים ועשו פסול, אמר לשלשה כתבו ותנו או שלא אמר להם אלא תנו הרי יכתבו ויתנו הן עצמן ולא אחרים כיון דלא נמסרו לשליח אילו הדברים שלא אמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני (ו)לעדים ויחתמו. אבל אמר להם בין לשנים ובין בשלשה אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו הגט כשר אם עשו [ה]שליחות, אבל לכתחילה לא תעשה כן בישראל שמא תשכור האשה עדים שאמר לסופר לכתוב ולעדים שיחתומו בשליחות הבעל, אבל אם אמר הבעל לשניים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב ואחתם חתומי כשר ותעשה דליכא למיחוש שמא תשכור דמעשה לא עבדי לחתום שקר בשביל שכר אבל דיבורא אמרי לאחרינא לחתום בשביל שכר. ואע"ג דמספקא לן אי כתבו (ואי) כתב הגט היא או חתימתן הוא, האחד כותב ע"י שניהם ושניהם חותמין דכיון דידע [ד]שניהם לא מצי למיכתב ביחד בודאי ה"ק אחד מכם יכתוב ושניכם תחתומו. (דאנן) [ואנן] לא סמכינן אהא [ו]לא עבדינן כוותיה, אלא כי הא דתנן [ע"א:] אמרו לו נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לבעל והבעל נתנו לאשתו אינו גט ובטל עד שיאמר הבעל בעצמו (ו)לסופר כתוב ולעדים שיחתמו, ומוקי לה רב אשי דהוא בתרא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואפי' באומר אמרו, ותניא כוותיה דר"א כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ויתנהו לו ונתנו לה הרי גט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו, ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, קולו לאפוקי מדרב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. ואנן הכי נהגינן והכי נהגו (ראשונה) [הראשונים] אשר לפנינו שנוטל הבעל הקרן והקולמוס והאיגרת חתוכה ומשורטטת ארוכה יותר על רחבה בשירטוט י"ב שיטין כמניין גט ונותן לסופר [ואומר] כתוב גט לאשתי ולעדים חתומו במעמד הסופר וחותמין שלשתן הסופר חותם תחילה וכותב אני פב"פ סופר ועד והשנים חותמין (אחרים) [אחריו] אני פב"פ עד וכן השיני ושלשתן בשיטה תחת הכתב בלא שירטוט. והא דנהגו לחתום הסופר משום דחשו לכיסופא דידיה, והא דהינהגו לטול קרן וקולמוס ואיגרת משום דליהוי כאילו (הבעל) [הסופר] נתן ליה במתנה (לסופר) [לבעל] הכל כדכתב וכתב לה וחומרא בעלמא הוא דעבדו, (והאחר) [ואחר] שנחתם נוטלו הבעל ונתנו לה ואומר לה הרי זה גיטך ואי משלחו ע"י אחר לה שפיר דמי ואומר לה השליח זה גיטך.
והלכה כר' יוסי דאמר [ע"ב.] זמנו של שטר מוכיח עליו דמחיים נכתב הגט דאמר רב הלכה כר' יוסי. ואי קשיא הא אמרי' בפרק בתרא [פ"ה:] אתקין רב בגיטי מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זש"ש מוכיח עליו, וקשיא דרב אדרב. תריץ ודאי הלכתא כר' יוסי דזמנו מוכיח עליו והא דאתקין רב בגיטין לרוחא בעלמא דחזקיה לגיטה טפי משאר שטרא, משום דזימנין דכתב לה גט בניסן וגירשה ואינסבה בתמוז ואתי בעל בתשרי ומערער ואמר אע"ג דזמן הגט בניסן הכי אמרי לך לא תתגרשי בו עד תשרי ופסול ליה לגט, ואתקין למיכתב מן יומא דנן דתו לא מצי פסול ליה. ו(מד)רב נחשון גאון אמר דהוו בה רבנן (בתראי) [רבותאי] ואיתא בידו דלכתחילה עבדינן כר' יהודה דאמר [ב"ב קל"ו.] צריך שיכתוב מחיים ולאחר מיתה כאידך פירקין מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי, הילכ' בין אמר לה בשעת נתינת הגט זה גיטיך מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי בין לא אמר לה מהיום דמעכשיו הוי גט מחיים דזמנו של גט שנכתב מחיים מוכיח דגט דחיים הוא, וכן אם א"ל זה גיטיך מחולי זה או זה גיטיך שאני מת כאם מתי דמי. אבל אם אמר זה גיטיך כשאמות או זה גיטיך לאחר מיתה אם מת חולצין ולא מתייבמין דכיון דזמן הגט מחיים והתנאי לאחר מיתה מספקא לן אי תנאה הוי הא דקאמר לאחר מיתה הוי גט או חזרה הוי דחזר מזמן שבגט ואינו רוצה שיהא גט עד לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה (הילכת') [הילכך] חולצת ולא מתייבמת. ואם אמר לה זה גיטיך אם מתי מחולי זה ועמד בטל הגט דחוזר בגיטה, ואם עמד מחולי הראשון והלך על משענתו בשוק וניתק לחולי אחר ומת אומדין אם מחמת חולי הראשון מת הגט גט ואם לאו אינו גט, ואם הלך בשוק בלא משענת א"צ אומד דלאו מחמת חולי הראשון מת, ואם אמר זה גיטיך אם מתי מחמת חולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש או אכלו ארי אינו גט דהא לא מת מאותו חולי, ואם אמר אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש או אכלו ארי ה"ז גט שהרי לא עמד.
<h2>דף עג.</h2>
אין טענת אונס בגיטין לא אונס בידי שמים כגון דחלה ולא אונס מברא דאפסקיה מברא, שאם אמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מיכן ועד ל' יום וחלה ולא בא או הפסיקו המעבר ול"ה יכול לעבור, בין אמר אי לא מפייסנא לך עד ל' יום ליהוי גיטה ופייסה ולא איפייסא אין יכול לומר הא פייסתי ואנוס אני שאיני יכול לפייסה בממון הרבה אם היה נותן לה הוי גט אע"ג דאנוס הוא שאין לו הממון. ובכולן אי אתני מעיקרא על החולי ועל הפסקת המעבר דאמר אם אחלה או יפסיקני המעבר לא יהא גט אינו גט וכן אם אמר לא תתפייס כשאפייסה לא יהא גט אינו גט. ואע"ג דאמר רבא בראש מס' כתובות תרתי לישני קמייתא אין אונס בגיטין ואיכא דאמרי יש אונס בגיטין אע"ג דקיי"ל בכל דוכתא (כדאמ') [כאיכא דאמרי] הכא לישנא קמא עיקר, ואמרי' בפ' השולח בגיטין בגמרא דבראשונה היה עושה ב"ד [ל"ד.] בעובדא דאי לא אתינא עד ל' יום ליהוי גט ובעובדא דאי לא אתינא לריש ירחא דאדר אי משום אונס אין אונס בגיטין אלמא כלישנא קמא דרבא סבירא להו ועבדו עובדא. וכיון דקיי"ל כלישנא קמא דרבא וטעמא דרבא התם משום צנועות ומשום פרוצות כדמפרש התם משום צנועות דזימנין (דאניס וסברא) דלא אניס [וסברא דאנוס] ויתבה ומעגנה וכו', (הילכת') [הילכך] בין אונס דשכיח בין לא שכיח משום צנועות ופרוצות אין אונס, דאי אמרת אונס דלא שכיח יש אונס זימנין דאנוס אונסא דשכיח וסברא דאנוס אונסא דלא שכיח ויתבה ומעגנה. ופרכינן התם מי איכא מידי דמדאורייתא לא [הוי] גיטא ומשום צנועות ופרוצות משוינן לה גט ומשני כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינן רבנן לקידושי, ונ"ל דה"מ בימי חכמים הראשונים שהיה כח בידם להפקיע קידושין אבל בזמן הזה באונסא דשכיח ולא אתני ודאי הוי גט, אבל אונסא דלא שכיח ולא אסיק אדעתא (ואתנויי) [לאתנויי] ל"ה גט. והא דאמר בפ' מי שאחזו [ע"ג.] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקבל עליה כל אונסא דמיתיליד לסוף אפיקו בה נהרא וכו' ואמר רבא כל אונסא דלא שכיח לא מקבל עליה, לא תיקשי לך אהא דאמרן כדרבא אין טענת אונס בגיטין אפי' באונס דלא שכיח, דגבי ממון סברא הוא דלאו מקבל עליה איניש אלא אונס דשכיח, וגבי גט כיון דמשום תקנה צנועות ופרוצות אמר רבא אין אונס בגיטין אין לחלוק בין אונס דשכיחא לאונסא דלא שכיח כדפרשנו.
ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתילד לסוף אפיקו בה נהרא אתא לקמיה דרבינא א"ל זיל שפי ליה דהא קבילת עלך, א"ל רב אחא לרבינא והא אונסא דלא שכיח הוא, איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא ואמר אונסא דלא שכיח הוא ולא קבליה עליה דהמקבל אונס לא מקבל אלא אונסא דשכיח דמסיק ליה אדעתא.
ולא יתייחד עמה מאחר שכתב לה הגט אלא ע"פ עדים אפי' עבד אפי' שפחה חוץ משפחתה שלבו גס בה. ובימים שבין נתינת הגט ולמיתה הבא עליה בעילתו ספק שאם ימות אינו חייב אשם תלוי ואם לא מת בא על אשת איש הוא, ואין לה מזונות באותן הימים.
<h2>דף עד.</h2>
זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת והיא תתן, מאי והיא תתן רב הונא אמר והיא תתן אם נקרע הגט או אבד קודם שנתנה תקיים תנאה והגט גט רב יהודה אמר לכשתתן הוי גט ואם נקרע או אבד קודם שנתנה אינו גט. וסוגיא דשמעתא מוכחא כר"ה, מיהו לאחר לא תינשא עד שתתן. אם נתנה קודם שמת בעלה אין זקוקה ליבם לא נתנה לו לבעל זקוקה ליבם. והא דאמר רב[י] כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא פליגי רבנן עליה ודברי הכל הוא. ע"מ שתתן לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך אינה מגורשת אא"כ תתן, דלצעורא נתכוין תחילה וצריכה להיצטער בכך. ואם אמר ע"מ שתתני לי חפץ פלוני שלי שבידך אם נתנה לו מגורשת, אם אבדה אותו אינה מגורשת דלצעורה איכוין ולא מצי פיוסה בדמיה, וכי אמרי' דלא מצי מפייס ליה בדמים היכא דמכוין לצער אבל היכא דמכוין להרווחא דידיה מפייס ליה בדמים. ההוא גברא דא"ל לאריסיה כ"ע דלו תלת דלייתא ושקלי ריבעא לידלו ארבעי ושקיל תילתא אתא מיטרא ולא הוצרך לדלות, אמר רבא הא לא איצטרך לדלות ומזלו גרם ושקיל תילתא, וכן הלכה. מי שלוה מחבירו מעות והקנה לו ביתו מעכשיו אם לא אפרע לך עד יום פלוני והגיע היום והמלוה אינו שם שיפרע לו או שהטמין עצמו כדי שיהא הבית חלוט לו, הלוה יתן מעותיו ביד ב"ד או ביד שליש נאמן לצורך המלוה ולא יחלוט, כדתנן בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש הקונה בית בבתי ערי חומה כדי שלא יחזיר לו דמים ויהא הבית חלוט לו התקין הילל בעה"ב חולש מעותיו ללישכה ויהא שובר דלתי הבית שמכר ונכנס בו. ומדתקין שנתינה בע"כ שלא בפניו הויא נתינה מכלל דבפניו בין מדעתו בין בע"כ הויא נתינה, וש"מ דהזורק חובו לחבירו בין מדעתו בין שלא מדעתו הויא חזרה וכן פקדון.
<h2>דף עה:</h2>
כללא דתנאים [ע"ה.] כל מקום שאומר ע"מ אינו תנאי ואע"פ שלא נתקיים ע"מ המעשה קיים דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו, ואיזה תנאי קיים כעין תנאי בני גד ובני ראובן אם תתני תהא מגורשת ואם לא תתני לא תהא מגורשת, וכבר הארכתי בזה בקידושין. אתקין שמואל בגיטא דש"מ, (אמרנו) [אמרינן] לעיל [ע"ב:]. אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ואמרינן רבא ורבה לא ס"ל דר"ה גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, ושמואל נמי הכי סבר ואתקין שיאמר כן כשנותן הגט שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה ובשעה שימסור הגט יאמר לה כן אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט, לא מתי לא יהא גט אינו תנאי אלא משו"ה אומר כן דלא מקדים איניש פורענות לנפשיה, ואם מתי יהא גט (ואם לא מתי לא יהא גט) הוא התנאי [והן] (והוא) קודם ללאו הוא וכפול הוא ותנאי קודם המעשה ואם מתי הוא התנאי יהא גט הוא המעשה, ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר דהמיתה הוא התנאי והגט הוא המעשה ודומה לתנאי דב"ג וב"ר בכל צדדין. ומדאתקין שמואל כר' מאיר ש"מ הילכתא כר"מ וכל תנאי שאינו כתנאי בגוב"ר אינו תנאי, ואפי' כהן המגרש בכה"ג אין בו אפי' ריח הגט וכי קאי מותרת לו (זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח). וכל תנאי [פ"ד.] שאינו יכול לקיימו בסופו כגון ע"מ שתעלי לשמים וכיו"ב והתנה עליו מתחילתו אע"פ שעשאו כתנאי בגוב"ר אינו תנאי ובטל והגט גט. ואם הוה תנאי שהיא אגודה בו כל ימיה אין זה כריתות כגון ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי או לעולם וכיו"ב ואינו גט.
<h2>דף עו:</h2>
[זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך יב"ח] התירו רבותינו רבי ובית דינו להנשא דסברו כר' יוסי דאמר זמנו של גט מוכיח עליו דמחיים נכתב. אמר אביי הכל מודים היכא דאמר זה גיטיך כשלא אבוא עד יב"ח ומת בתוך יב"ח דאינו גט ואם אמר ע"מ אם לא אבוא דהוי גט דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, לא נחלקו אלא באם לא אבוא רבותינו ס"ל כר"י כיון דזמן השטר מוכיח הו"ל כמהיום אם לא אבוא והוי גט. ונ"ל דאע"ג דהוי כמהיום אם לא אבוא דלא תינשא עד לאחר יב"ח אע"ג דמית ולא יבא ודאי דלא יהא אלא תנאי מי לא בעי לקיימי תנאה. ת"ר האומר ה"ז גיטיך לאחר שמיטה אינו חל הגט עד כלות כל השנה של אחר שמיטה, ואם אומר אחר שנה לא חל עד כלות חדש של אחר שנה, לאחר חדש לא חל עד שבוע אחר החדש, זה גיטיך לאחר שבת אחד בשבת ושיני ושלישי בכלל לאחר שבת ורביעי וחמשי וע"ש קורין לפני השבת.
<h2>דף עז.</h2>
הזורק גט לאשתו בבית נכסי מלוג שלה או לתוך חצר מלוג שלה וא"ל זה גיטיך מגורשת דגיטה וחצירה באין כאחד והוי כאילו נתן בידה, וכן לתוך חיקה או לתוך קלתה. אפי' נתנו בידה שלא לשום גט או שמצאתה היא ולקחה או עריק לה חלציה ושלפתה ואפי' נתנו לידה כשהי' ישינה אינו גט עד שיאמר לה זה גיטיך. ואם עומדת ברה"ר וזרקו לה ואמר זה גיטיך קרוב לה או בתוך ד"א שלה מגורשת, בד"א שלו אינה מגורשת, מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, ומיהו אחמיר רבנן (בתרתי) [בתרא] בגט דל"ה גט עד דמטי לידה. וכן לענין קידושין, וכן לענין דחוב א"ל זרוק לי חובי ותיפטר וזרקו לו קרוב למלוה זכה מלוה אפי' נשרף קרוב ללוה הלוה חייב אם נאבד מחצה על מחצה יחלוקו. גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אע"פ שאמר זה גיטיך אינה מגורשת כל זמן שהמשיחה בידו, ואם לאו מגורשת דהא איכא כריתות. ושכ"מ שכתב גט מע"ש ולא נתנו לה ולמחר תקיף ליה עלמא יתן לה מקום שמונח שם הגט עם הגט ותחזיק בו היא שתפתח ותנעול המקום ותקנה אותו עם הגט ויהי' גיטו וחצירו בא"כ ומגורשת.
<h2>דף פ.</h2>
ואין אדם פוטר את אשתו בגט ישן שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה, ואם נשאת בו לא תצא. וסופר הכותב הגט צריך לכתוב שם העיר שכותבו שם אע"ג שהבעל מסר הדברים לכותבו כשהיה הוא במקום אחר, כדאמר רב לספריה [פ'.] כי יתביתו בשילי לכתוב הגט כתובו בשילי מתא נכתב אע"ג דמימסרן לכו מילי בהיני וכי יתביתו בהיני לכתוב הגט כתובו בהיני מתא נכתב אע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי, ואם כי יתיב בהיני כתב שילי נראה דלא מיפסל הגט בהכי והולד כשר אם ניסת בו, אבל שינה שם עירו ושם עירה וכן שמו ושמה הגט פסול והולד ממזר. כתב סופר וטעה ונתן שובר לאיש והגט לאשה ונתנו זה לזה, אם לאלתר כל זמן שיושבין נמצא שהחליפו אינו גט, אם לאחר שעמדו משם נמצא ה"ז גט דאמרינן הגט היה ביד האשה ונתגרשה ועכשיו החליפו משום דרצו לחזור בהן ולא הימנו של ראשון לאבד זכות הראויה לשיני מאחר שהחזקוה בפנויה ואם יבוא שיני וקידשה מקודשת לו.
<h2>דף פא.</h2>
כתב לגרש את אשתו ונמלך ולא גירשה לא פסלה מן הכהונה, אם הוא כהן לא פסלה על עצמו דאין כאן אפי' ריח הגט, ואפי' נתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי אין כאן אפי' ריח הגט. המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אם מן הנישואין גירשה צריכה הימנו גט שיני, וכגון דאיכא עידי ייחוד וליכא עידי ביאה ואמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ובעל לשם קידושין להכי צריכה גט שיני.
כהן שאשתו יושבת תחתיו ויצא קול עליו שכתב גט לאשתו אע"פ שבמקומו נוהגין שכשאדם נותן גט לאשתו אומר[ים] כתב גט לאשתו אין מוציאין אותה ממנו, דאין מוציאין אשה היושבת תחת בעלה מבעלה בקול בעלמא אלא בעדות גמורה כדרב אשי דאמר כל קלא דבתר נישואין אין מוציאין, לפיכך אם מת הראשון לא ישאנה כהן אחר דלדידיה הוי קלא דקמי נשואין ואם נישא תצא ממנו וליכא למיחוש ללעז של בני הראשון שלא יאמרו העולם בני גרושה הן במה שנחזיק הקול להוציאה משיני משום גרושה דכיון דבראשון לא הוציאה באותו קול יאמרו העולם לא בשביל אותו הקול הוציאה דל"ה כלום אלא ודאי הראשון גירשה סמוך למיתתו ולפיכך הוציאה. וכבר היה מעשה בקולניא בבחור שהיה משדך בקרובתו נערה מן אביה ואמה ובתוך כך קפץ אחד בעל נכסים ושידכה ויאותו לקדשה לו והושיבוה אביה ואמה לקבל קידושי השיני וקראו לקהל כמנהג המקדשין וכשעמד השיני לילך לקדשה קדמו לפניו קרובי הראשון ברמאות וקידשוה לפני עדים שהיו להם מזומנים וכשהרגישו בדבר אביה ואמה אמרו לה זרוק הקידושין מידך וכן עשתה וקידשה השיני באותו מעמד, ואבי הנערה בא למגנצא וקיבץ כל חכמי הקהילות למגנצא ויועדו שם בבית הכנסת וירע בעיני כל הקהילות את המעשה אשר עשו הראשון כי לא יעשה כן בישראל כרמאות הזה. וכל חכמי הדור רבינו יעקב הלוי מוורמישא וישיבתו ור' יצחק הלוי מאשפירא ובני ישיבתו היו רוצין להפקיע קידושי הראשון בדלא כלום, ראייתן מיהא דמס' יבמות בפ' ב"ש [ק"י.] ההיא עובדא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסיה לחופה ואתא איניש אחרינא חטפה מיניה וקדשה (קדשה) והחזירוה לראשון ולא הוצרכוה גט משיני וא"ר אשי הוא עשה שלא כהוגן שחטפה מן הראשון שהי' מזומנת לו אע"פ שלא היתה מקודשת לו דקידושי קטנה לאו כלום הן והוא לא בעל ולא קידש משהגדילה והפקיעו רבנן לקידושי שיני שהיו קידושין גמורין מפני שעשה שלא כהוגן, אף אילו הראשונים שחטפוהו מן האחרון שהיתה מזומנת ומוכנת לו וקידשוה נפקיע לקידושין. ומורי חמי רבינו אליקים וחביבי הלוי רבינו יעקב ואני אחריהם אמרנו לא יהו קידושין הראשונים אלא קול בעלמא שהרי יצא קול שנתקדשה לראשון וקלא (ו)קמי קידושי שיני הוא וליתנייהו לקידושי שיני דחוששין לקול, ומעשה דנרש כי קלא דבתר נישואין הוה דהא אותבוה אבי כורסיה לחופה ועוד האמר רב פפא בנרש מנסב נסבי והדר מותבינן אבי כורסיה ובעל הראשון לשם קידושין ולפיכך ל"ה קידושי שני כלום, אבל הכא כיון דשדיך בה הראשון שמא נתרצה הנערה בקידושין אע"ג שזרקתן אח"כ בצוואת אמה. ועוד אם ביד רבנן היה כח להפקיע קידושין אנו אין כח בידינו להפקיע, ונראין הדברים דאין כח בידינו להפקיע דאביי אשכחיה לרב יוסף [פ"ח:] דהוה (מעסיק') [מעשה] אגיטי א"ל והאנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני הדיוטות וכ"ש אנו הדיוטי הדיוטות לגבייהו, ורב יוסף נמי דאמר אנן שליחותייהו עבדינן ה"מ דכיון דתנן [כתובות ע"ז.] ואילו שכופין להוציא והן בני ארץ ישראל שנו המשנה כי מעשינן שליחות' עבדינן, אבל הכא היכן אמרו במשנה להפקיע קידושין כי הני דניעבד אנן שליחותם. ואי משום דאמר רשב"ג [ל"ג.] א"י לבטלו א"כ מה כח ב"ד יפה ומפקעינן לקידושי, האמר ר"נ הילכתא כרבי דבטלו מבוטל ולא מפקיעינן קידושין, ואפי' אי היה הלכתא כר"ש דמפקעינן קידושין כדכוותא עבדי שליחותייהו אבל הא לאו כוותיה ולא כוותיה דההיא דהפקיעו רב ברונא ורב חננאל [ביבמות שם] דנעביד שליחותייהו, ואם הם הפקיעו משום דכבר הכניסת לחופה אנו מי מפקעינן קידושי הראשון שעדיין לא עשה בה השני כלום. דאי משום הא דאמרינן [קידושין מ"ה: ההוא דאמר] לקריביה והיא אמרה לקריבה ואכפיה היא לדידיה ואמר תהוי לקריביך עד אכלי ושתי אתא קריביה וקידשה והפקיע[ו] קידושין, התם קטנה הות ותלו קידושיה בריצוי האב והאב לא נתרצה להכי ל"ה קידושי, אבל הכא נערה הוה ובדידה תליא שמא ניתרצת. ולא שמענו אליה[ם] להפקיע קידושי ראשון כי קרובתינו היתה כי יראנו משמצה במקומינו ואשר עשו המעשה היו קרובים למלכות ול"ה בנו הכרחה, ואמרנו לקרוביה להשחיד את הבחור בממון להתירה וכן [עשו] ונתן לה הראשון גט וקידשה השיני ונשאת ויצא הדבר בהיתר ואני כותבו ללמד לדורות.
<h2>דף פב.</h2>
המגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני אינו גט, וכן אם אומר לה ה"ז גיטיך ע"מ שלא תינשאי אלא לפלוני אינה מגורשת. וכן האומר הרי את מותרת לכל אדם אלא לאותן שיש להן בך קידושי בעבירה כגון חייבי לאוין אינה מגורשת, אבל אמר חוץ מאותן שאין להם קידושין בך כגון חייבי כריתות ועבד וגוי הוי גט.
<h2>דף פה.</h2>
גופו של גט ועיקרו הרי את מותרת לכ"א ר' יהודה אומר ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואיגרת שבוקין. אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא לכתוב ודין דמשמע דינא אלא ודן, ולא לכתוב איגרת דמשמע איגרא אלא (ד)אגרת בלא יוד כמו [נחמיה ב'] ואגרת אל אסף שומר הפרדס, לא לכתוב לימהך דמשמע לי מהך אלי תבא אלא למהך, [ולא לכתוב למחך] דצריך לפתוח הה' יפה שלא תהא נראה כח' דהוי משמע לשון חוכא, ולא לכתוב לאיתנסבא באלף דמשמע לא יתנסבא אלא בה' להתנסבא, דתהויין דיתיצביין תלתא (יודין) תלתא יודין [דמשמע] תהויין תצביין נשין דעלמא, ולארוכי לויו דתרוכין ולויו דשבוקין אי לא משמע תירוכין ושיבוקין דעלמא, ולאורוכי לויו דסיפא דוכדו. אתקין רב בגיטי מן יומא דנן ולעלם, מן יומא דנן לאפוקי מדר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו דאע"ג דהלכתא כר"י לרווחא בעלמא תיקן, ולעלם לאפוקי מדבעי מיניה רבא מר"נ היום אי את אשתי ולמחר הרי אשתי מהו ופשט ליה דמגורשת אותו יום ותיקן ולעלם דל"ה גט אא"כ גירשה לגמרי.
עתה ארשום כל עניין הגט ותיקונו ביחד. המגרש את אשתו צריך שיקח הדיו והקולמוס והקלף ויתן לסופר ויאמר לו טול אילו וכתוב גט לפלונית אשתי שתהא מותרת לכל אדם ויאמר לעדים אתם חתומי, ואם רוצה שיחתום הסופר עמהם יצוה לו שיחתום עמהם ואם אין שם אלא סופר ועד א' יאמר לסופר לכתוב ולחתום ולאותו העד לחתום עמו ודיו אבל נהגו העולם בשני עדים וסופר. והמגילה צריכה שתהא אורכה יותר על רחבה דומיא דספר וצריך שירטוט וי"ב שורות כמנין גט. וכשיכתוב הגט יכתוב שלא יתערבו התיבות וגם לא האותיות שיהיו מפורדות התיבות זו מזו שלא ידבקו וצריך שלא יהא לא מחק ולא הגהה ושיהא ישראל בסוף שיטה אחרונה. ואין העדים חותמין אלא זה בפני זה וזה אחר זה בשורה בשיטה אחת תחת כתב הגט. ואם הבעל עצמו נותנו לאשה אצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם ע"י שליח השליח נותנו לה בפני שנים או שלשה ואומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אלא היא תעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה או תקבלנו היא בעצמה מבעלה או מיד שליחו. ואין הסופר רשאי לחתוך מן המגילה שהוא הקלף לאחר כתיבת הגט ואם חתך פסלו, וצריך לכוין השורות מיכן ומיכן. ואם כתבו ביום ונחתם בלילה פסול כתבו בלילה ונחתם ביום כשר. ואין השליח צריך [להעיד] על כל אות ואות אלא אפי' נכתב בפניו כל שהו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואין מונין לגט אלא משעת נתינה שצריכה להמתין ג' חדשים שלא תנשא מיום נתינת הגט בין שניתן לה בין שניתן לשלוחה שמינת לקבלה. וזהו גופו של גט, בכך וכך בשבת בכך וכך ימים לירח פלוני שנת ה' אלפים ושבע שנים (כך וכך) לבריאת עולם למניין שאנו מונין בו כאן במדינת פלו' דיתבא על נהר פלו' איך אנא פלוני בר פלוני דממדינת פלו' ועומד היום כאן במדינת פלו' וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתיי ולמקומי ולמקום אבהתיי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ותרוכית ושבקית יתייכי ליכי אנת פב"פ דממדינת [פלו'] ועומדת היום כאן במדינת פלו' דיתביא על נהר פלו' וכל שום וחניכה דאית ליכי ולאבהתייכי ולמקומייכי ולמקום אבהתיכי דהות אינתתי מן קדם דנא וכדו פטרית ותרוכית ושבקית יתייכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להיתנסבא לכל גבר דתצבייין ואיניש לא ימחי בידייכי מן יומא דנן ולעלם ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין כדת משה וישראל.
שטר שיחרור העבד. בכך וכך בשבת בכך וכך ימים לירח פלוני שנת ה' אלפים וז' שנים (כך וכך) לבריאת עולם למניין שאנו מונין בו כאן במדינת פלו' דיתבה על נהר פלוני איך אנא פב"פ דממדינת [פלוני] ועומד היום כאן במדינת פלו' וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתיי ולמקומי ולמקום אבהתיי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא וחררית ושחררית יתך לך אנת פלו' וכל שום וחניכה דאית לך (דאי) [ד]הויתא עבדי מן קדם דנא ויומא דנן חררית ושחררית יתך לך דתיהוי אנת לנפשך אנת לעצמך אנת לגרמך ואנת בן חורין ורשאי אנת למיעל בקהלא דישראל ולהיתערבא בישראל ולמינסב אינתתא בת ישראל ורשאין יהון בנך למילף אולפן אורייתא מחמת דחררית ושחררית יתך ואיניש לא ימחי בידך מן יומא דנן ולעלם ודן דיהוי לך מינאי ספר (חוקין) [תרוכין] ואגרת חפושין וגט שיחרורין כדת משה וישראל. ואם משחרר שפחה יכתוב במקום יתך יתייכי [ליכי] אנתי פלו' ובמקום לך ליכי דהוית אמתי דתהויין אנתי לנפשייכי ואנתי לגרמייכי בת חורין ורשאי אנתי למיעל בקהלא דישראל ולהתערבא בישראל ולהתנסבא לגברא בר ישראל ורשאין יהון בנייכי למיעל בקהלא דישראל למילף אולפן אוריתא מחמת דחרריה ושחרריה יתייכי ואינש לא ימחי בידייכי מן יומא דנן ולעלם ודן דתיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וכו'. וכל עניין שכתבתי שצריך בגיטי נשים צריך בשיחרורי עבדים בין מסירת קרן וקולמוס ולאמור לסופר כתוב לעבדי גט שיהא בן חורין ולומר לסופר כתוב וחתום ולשנים שיחתום אחריו וכתיבה וחתימה ביום אחד וחתימה זה בפני זה וארכה יותר על רוחבה ושירטוט וי"ב שיטין, סוף דבר בכל כתיבת גיטי נשים. והעבד מקבל הגט מיד רבו או מיד שלוחו, והעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו.
<h2>דף פה:</h2>
והלכה כר' יוסי דאמר [ע"ב.] זמנו של שטר מוכיח עליו דמחיים נכתב הגט דאמר רב הלכה כר' יוסי. ואי קשיא הא אמרי' בפרק בתרא [פ"ה:] אתקין רב בגיטי מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זש"ש מוכיח עליו, וקשיא דרב אדרב. תריץ ודאי הלכתא כר' יוסי דזמנו מוכיח עליו והא דאתקין רב בגיטין לרוחא בעלמא דחזקיה לגיטה טפי משאר שטרא, משום דזימנין דכתב לה גט בניסן וגירשה ואינסבה בתמוז ואתי בעל בתשרי ומערער ואמר אע"ג דזמן הגט בניסן הכי אמרי לך לא תתגרשי בו עד תשרי ופסול ליה לגט, ואתקין למיכתב מן יומא דנן דתו לא מצי פסול ליה. ו(מד)רב נחשון גאון אמר דהוו בה רבנן (בתראי) [רבותאי] ואיתא בידו דלכתחילה עבדינן כר' יהודה דאמר [ב"ב קל"ו.] צריך שיכתוב מחיים ולאחר מיתה כאידך פירקין מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי, הילכ' בין אמר לה בשעת נתינת הגט זה גיטיך מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי בין לא אמר לה מהיום דמעכשיו הוי גט מחיים דזמנו של גט שנכתב מחיים מוכיח דגט דחיים הוא, וכן אם א"ל זה גיטיך מחולי זה או זה גיטיך שאני מת כאם מתי דמי. אבל אם אמר זה גיטיך כשאמות או זה גיטיך לאחר מיתה אם מת חולצין ולא מתייבמין דכיון דזמן הגט מחיים והתנאי לאחר מיתה מספקא לן אי תנאה הוי הא דקאמר לאחר מיתה הוי גט או חזרה הוי דחזר מזמן שבגט ואינו רוצה שיהא גט עד לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה (הילכת') [הילכך] חולצת ולא מתייבמת. ואם אמר לה זה גיטיך אם מתי מחולי זה ועמד בטל הגט דחוזר בגיטה, ואם עמד מחולי הראשון והלך על משענתו בשוק וניתק לחולי אחר ומת אומדין אם מחמת חולי הראשון מת הגט גט ואם לאו אינו גט, ואם הלך בשוק בלא משענת א"צ אומד דלאו מחמת חולי הראשון מת, ואם אמר זה גיטיך אם מתי מחמת חולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש או אכלו ארי אינו גט דהא לא מת מאותו חולי, ואם אמר אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש או אכלו ארי ה"ז גט שהרי לא עמד.
<h2>דף פו.</h2>
אתקין רב יהודה בשטר זביני דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדו ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא ורשום איניש לא אית עלוהי ומנוקה מכל מום ומכל שחין דנפיק עד טצהר חדת ועתיק. פירוש מוצדק לעבדו, מוכן. ופטיר ועטיר, פטור והוסר רק הבמות לא סרו עטרו תרגום. ורשום איניש, פירוש חותם איש שהיה מנהגם לשום חותם על העבדים. דנפיק עד טצהר חדת ועתיק, פי' בלשון פרס טצהר ג' שנים כלומר אין בו מום ושחין עתיק שיתחדש בגופו אפי' לג' שנים. ורפואתו של אותו שחין ישן, זנגבילא יינביר ומרתכא כסף חי וגפרית וחומץ יין ושמן זית ונפט לבן ומתיכן יחד ושאפי ליה בגדפא דאווזא על השחין ויתרפא.
<h2>דף פח.</h2>
שטר שקרא עליו [ערעור] בב"ד ויש עדים שמכירין כתיבת הסופר וחתימת העד, אין מקיימין את השטר בכתיבת הסופר אלא בחתימת העדים דהא דתנן [פ"ז:] כתב סופר ועד כשר חתם סופר ועד שני. חניכת אבות בגיטין עד שלשה להכי כותבין בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתיי.
<h2>דף פח:</h2>
גט מעושה בישראל כדין שהוא מאותן שכופין להוציא כגון מוכה שחין וחביריו כשר, שלא כדין שאינו מאותן ועישוהו פסול, ופסול בכהונה דיש בו ריח הגט, ואם עישוהו גוים כדין פסול ופוסל בכהונה שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו.
כהן שאשתו יושבת תחתיו ויצא קול עליו שכתב גט לאשתו אע"פ שבמקומו נוהגין שכשאדם נותן גט לאשתו אומר[ים] כתב גט לאשתו אין מוציאין אותה ממנו, דאין מוציאין אשה היושבת תחת בעלה מבעלה בקול בעלמא אלא בעדות גמורה כדרב אשי דאמר כל קלא דבתר נישואין אין מוציאין, לפיכך אם מת הראשון לא ישאנה כהן אחר דלדידיה הוי קלא דקמי נשואין ואם נישא תצא ממנו וליכא למיחוש ללעז של בני הראשון שלא יאמרו העולם בני גרושה הן במה שנחזיק הקול להוציאה משיני משום גרושה דכיון דבראשון לא הוציאה באותו קול יאמרו העולם לא בשביל אותו הקול הוציאה דל"ה כלום אלא ודאי הראשון גירשה סמוך למיתתו ולפיכך הוציאה. וכבר היה מעשה בקולניא בבחור שהיה משדך בקרובתו נערה מן אביה ואמה ובתוך כך קפץ אחד בעל נכסים ושידכה ויאותו לקדשה לו והושיבוה אביה ואמה לקבל קידושי השיני וקראו לקהל כמנהג המקדשין וכשעמד השיני לילך לקדשה קדמו לפניו קרובי הראשון ברמאות וקידשוה לפני עדים שהיו להם מזומנים וכשהרגישו בדבר אביה ואמה אמרו לה זרוק הקידושין מידך וכן עשתה וקידשה השיני באותו מעמד, ואבי הנערה בא למגנצא וקיבץ כל חכמי הקהילות למגנצא ויועדו שם בבית הכנסת וירע בעיני כל הקהילות את המעשה אשר עשו הראשון כי לא יעשה כן בישראל כרמאות הזה. וכל חכמי הדור רבינו יעקב הלוי מוורמישא וישיבתו ור' יצחק הלוי מאשפירא ובני ישיבתו היו רוצין להפקיע קידושי הראשון בדלא כלום, ראייתן מיהא דמס' יבמות בפ' ב"ש [ק"י.] ההיא עובדא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסיה לחופה ואתא איניש אחרינא חטפה מיניה וקדשה (קדשה) והחזירוה לראשון ולא הוצרכוה גט משיני וא"ר אשי הוא עשה שלא כהוגן שחטפה מן הראשון שהי' מזומנת לו אע"פ שלא היתה מקודשת לו דקידושי קטנה לאו כלום הן והוא לא בעל ולא קידש משהגדילה והפקיעו רבנן לקידושי שיני שהיו קידושין גמורין מפני שעשה שלא כהוגן, אף אילו הראשונים שחטפוהו מן האחרון שהיתה מזומנת ומוכנת לו וקידשוה נפקיע לקידושין. ומורי חמי רבינו אליקים וחביבי הלוי רבינו יעקב ואני אחריהם אמרנו לא יהו קידושין הראשונים אלא קול בעלמא שהרי יצא קול שנתקדשה לראשון וקלא (ו)קמי קידושי שיני הוא וליתנייהו לקידושי שיני דחוששין לקול, ומעשה דנרש כי קלא דבתר נישואין הוה דהא אותבוה אבי כורסיה לחופה ועוד האמר רב פפא בנרש מנסב נסבי והדר מותבינן אבי כורסיה ובעל הראשון לשם קידושין ולפיכך ל"ה קידושי שני כלום, אבל הכא כיון דשדיך בה הראשון שמא נתרצה הנערה בקידושין אע"ג שזרקתן אח"כ בצוואת אמה. ועוד אם ביד רבנן היה כח להפקיע קידושין אנו אין כח בידינו להפקיע, ונראין הדברים דאין כח בידינו להפקיע דאביי אשכחיה לרב יוסף [פ"ח:] דהוה (מעסיק') [מעשה] אגיטי א"ל והאנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני הדיוטות וכ"ש אנו הדיוטי הדיוטות לגבייהו, ורב יוסף נמי דאמר אנן שליחותייהו עבדינן ה"מ דכיון דתנן [כתובות ע"ז.] ואילו שכופין להוציא והן בני ארץ ישראל שנו המשנה כי מעשינן שליחות' עבדינן, אבל הכא היכן אמרו במשנה להפקיע קידושין כי הני דניעבד אנן שליחותם. ואי משום דאמר רשב"ג [ל"ג.] א"י לבטלו א"כ מה כח ב"ד יפה ומפקעינן לקידושי, האמר ר"נ הילכתא כרבי דבטלו מבוטל ולא מפקיעינן קידושין, ואפי' אי היה הלכתא כר"ש דמפקעינן קידושין כדכוותא עבדי שליחותייהו אבל הא לאו כוותיה ולא כוותיה דההיא דהפקיעו רב ברונא ורב חננאל [ביבמות שם] דנעביד שליחותייהו, ואם הם הפקיעו משום דכבר הכניסת לחופה אנו מי מפקעינן קידושי הראשון שעדיין לא עשה בה השני כלום. דאי משום הא דאמרינן [קידושין מ"ה: ההוא דאמר] לקריביה והיא אמרה לקריבה ואכפיה היא לדידיה ואמר תהוי לקריביך עד אכלי ושתי אתא קריביה וקידשה והפקיע[ו] קידושין, התם קטנה הות ותלו קידושיה בריצוי האב והאב לא נתרצה להכי ל"ה קידושי, אבל הכא נערה הוה ובדידה תליא שמא ניתרצת. ולא שמענו אליה[ם] להפקיע קידושי ראשון כי קרובתינו היתה כי יראנו משמצה במקומינו ואשר עשו המעשה היו קרובים למלכות ול"ה בנו הכרחה, ואמרנו לקרוביה להשחיד את הבחור בממון להתירה וכן [עשו] ונתן לה הראשון גט וקידשה השיני ונשאת ויצא הדבר בהיתר ואני כותבו ללמד לדורות.
